לפי אחת ההגדרות שלי ובטח של אחרים, לאהבה, אתה אוהב אדם כי הוא גורם לך להרגיש טוב כלפי ועם עצמך.
הוא גורם לך, בעצם, לאהוב את עצמך. יותר.
אתה אתה במערכת היחסים הזו. אתה טבעי, לא מתאמץ, אתה הגרסה הכי הטובה שלך, שאדם אחר יכול להוציא ממך. ובוא נודה, כולנו ובכולנו גרסאות רבות. חלקן מחכות לצאת לאור וחלקן אולי נגנזו כבר.
האדם, כיצור אגוצנטרי מטבעו וטיבו, עפ"י ההגדרה הזו, לא אוהב את השני, כי אם את עצמו.
"אני אוהב אותך" שווה ל"אני אוהב את הדרך שאת גורמת לי לאהוב את עצמי" ומכאן "אני אוהב אותך" דומה, עפ"י ההגדרה, הזו ל"אני אוהב את עצמי".
ברור שאהבה היא רגש מופלא ועצום וההגדרה הצרה הזו לא מתארת במדויק את כל מה שהיא.
אבל אם "אהבה" לאחר, היא כיצד האדם האחר גורם לי להרגיש כלפי עצמי, אז אם אתה אוהב מישהו והמישהו הזה גם גורם לך לראות את עצמך, עד זוב נשמתך וחושף בעינייך את החלקים הגרועים בנפשך, אז אתה כבר לא אוהב אותו? תאהב אותו פחות?
ואם לא ניתן לשפר את החלקים הגרועים הללו באישיות שלך, תמשיך להיות עם האדם שגורם לך לא לאהוב את עצמך, שמתעקש לחשוף אותם למרות שאתה מכיר אותם, אך לא מתעמת איתם כמוהו בשל קוצר יד?
האם זו בעצם בריחה משיפור חלקיך הגרועים? מאי לקיחת אחריות? היכן עובר הגבול?
מה תעשה: תישאר? עם מי? תילחם? במי ומה? תברח ממי? ממנה? מעצמך? תנטוש? את מי?
לצערי, לא תמיד קיימת תשובה אחת או תשובה בכלל.