שונות

היא לימדה אותי להיכנע. פעם הייתי עושה הרבה יותר מלחמות מיותרות. עם אחרים ובעיקר עם עצמי כי זה "לא מוסרי וצודק" ואתה לא רוצה להפסיד, אתה תמיד חייב להיות הכי טוב שאתה יכול ויש כל כך הרבה חזיתות שצריך לבחור ולהיכנע לחלקן. אתה לא יכול לנצח כל העת וגם המחירים של הניצחונות הם בלתי נסבלים. למשל, ניצחנו צבאית את החמאס והוא ניצח אותנו עפ"י תפיסתו, ואולי גם בכלל, בכל פרמטר אחר חשוב יותר. אפשר לראות את זה על כלבים שמשחקים. הכלב הקטן יותר, משתרע מתחת לכלב הגדול ומאותת לו: "אני נכנע". משחק מדמה מציאות ומציאות מדמה משחק ושניהם משפיעים זה על זה. אפשר לראות, גם, כיצד קורה בזמן משחק כשהנהמות המשחקיות בין הכלבים הופכות לנהמות אמיתיות. המשחק והמציאות מיטשטשים כמו בחיים של בני האדם.
אז אני רואה את הכל כמשחק הישרדותי והתפתחותי. למשל, היא לימדה אותי, פעם, שעליי להיות "כלבה" של החבר שלי. זה האגוצנטרי שלא מודע לאגוצנטריותו. זה שאני אוהב ורוצה ממנו יחס חם, כמו איזה נשלטת חסרה תמידית מהבית והוא לא מסוגל לתת כי הוא רק לוקח מהחיים ומתקרבן. אז הפנמתי והפכתי לכלבה שלו. כמובן כלבה שנושכת מדיי פעם כי אני לא יכול להפוך לכלבה ממש. וכלבה שאומרת את דעתה וכלבה שמחרבנת לו בבית לעיתים ולא חוששת, אבל עדיין כלבה. עדיין יחסי הכוחות ברורים. וזה כל כך קשה לי. אני תמיד צריך לנצח. לנצח כאילו הזין שלי יגדל אחרי כל נצחון כזה. כאילו כל הגבריות שלי תלויה בכמות הניצחונות והכיבושים ופשעי המלחמה שעשיתי. מה יותר משחרר מהתחושה שזה יחסי הכוחות ביננו? שהוא, כמו שהוא, לא מסוגל לתת לך מה שאתה צריך ורוצה ושאתה בחרת להישאר, בכל זאת ולקבל את מה שהוא מסוגל לתת. זה משחרר. "זה מה שהוא מסוגל לתת לי" ואני עדיין נשאר. רק הרבה פחות ממורמר. אני לא אשנה אותו ואקבל ממנו רק מה שהוא יכול לתת. וכך זה בכל דבר בחיים המוזרים שלנו: בוס, בן זוג, אמא, אבא, "הורים", ילדים. תבחרו להיכנע לעיתים. הכניעות משחררת.
הכניעות מתבטאת בסיטואציות יומיומיות טריוויאליות וגם וקרדינליות יותר. 
אני בוחר להיות כנוע במודעות. משתדל לזה.
 לעיתים, לפני יציאה לקרב אני אומר לעצמי "זה הזמן להיכנע" ובאמת נכנע. 
הבחירה להיכנע היא הניצחון שלי. על עצמי. וזה הניצחון הכי מתוק ומתגמל שיש.