זה יום שישי ולעיתים בימי שישי, הייתי סוטר וחונק אותה כאילו היא ואני אוהבים את זה ממש. אני לוחץ לה על הצוואר עוד יותר ומזיין אותה במהירות ולא שוכח שהצוואר שלה קטן והיד שלי גדולה ואני על העורק שלה שמזרים את הנוזל האדום למוח שלה ומשחרר בבהלה. כל פעם אני משחרר בבהלה. מבוקרת כזו. לכן אני "אחר" ולא "שולט". "שולט" לא היה משחרר בבהלה. כי הוא שולט על עצמו, רגשותיו ובכלל הוא שולט על עולמו כל העת. "שולט הוא תמיד שולט". הוא אף פעם לא ישאל את עצמו מדוע הוא צריך כל הזמן את השליטה המטורפת הזו? הוא בעצם לא מבין שאם נשתמש במושגים הכה מגבילים של המקום הזה, הוא יוגדר הכי נשלט שיש. נשלט בצורך שלו בשליטה כל העת. הוא לא יבין או לא צריך לחשוב שעת לטעת, עת לקשור, עת להיקשר ועת לעקור נטוע. הגדרות מפגרות. אז אני משחק בזה וגם לא, שאני שולט על החיים שלה. יש בזה סיכון מה, אבל לטעמי קטן. אני נע בין חייתיות בסיסית וטירוף רגעי מתמשך לחרדה בדבר שלמות גופה. אז אני משחרר והיא מתחילה לנשום. אני צריך להפסיק עם החניקות האלה. זה לא ייגמר טוב יום אחד. לא זה לא. אני חרדתי מספיק כדי לא לאפשר את זה. כשאני חונק אותה הזין שלי במאבק עם עצמו. הוא מתקשה יותר ויותר ומצד שני, הפוקוס והספירה של השניות בהן היא בלי חמצן גורמות לו לאבד זקפה. התנודתיות שלו היא כמו בקריפטו אבל הוא מתייצב לו בכוחות מנוגדים ולכן לא מאבד ולא מתחזק. מנפיק ערך קבוע. ממש stable coin. "מטבע יציב" הוא סוג של מתווך יציב בין עולם הכסף המוכר לכולנו ובין עולם הקריפטו. כך גם הזין שלי. מתווך בין עולמות. לעיתים מביא איתו ריקנות גדולה ולעיתים חרמנות. בניגוד למטבע היציב עם הערך הקבוע, אף פעם אתה לא יודע איזה ערך הזין יביא עמו.
אני משחרר את האחיזה ונותן לה קצת לנשום. היא זונת חניקות ומכורה לזה ממש. אני עשיתי אותה כזו. "אני". הנה יש לי ערך. אח"כ, אני ממיר את החניקות בהטבעות. למשחקי הטבעות יש את הקטע שלהם. סופר לה שניות מתחת למים והיא רוצה להתרומם. אני מרים אותה והיא שואפת אוויר וכל השיער הארוך שלה מזיל מים על הגוף הלבן הזה שלה עם השדיים הקטנים. יש לשדיים קטנים ועומדים את הקטע שלהם. שד קטן ויפה זה יפה בעיניי. אבל מה זה קטן? הוא מה שנקרא "בינוני". הוא די והותר. התפיסה של אישה המושלמת עם שדיים גדולים ורזה היא תפיסה לא נכונה בעולם האמיתי. בעולם האמיתי גברים מזיינים כל דבר שהם נמשכים לו. ועובדה, אנחנו נמשכים לקשת רחבה יותר של גופות. זו הפעם השביעית שאני נותן לה לצאת מהמים אחרי שהשהות בהם עולה בכל פעם. היא מחזיקה יפה והכוס שלה רטוב כמעט כמו השיער שלה. נותן לה לנשום כמה נשימות ודוחף לה את הזין עד הסוף כדי שתיחנק שוב. כאילו. כי היא יכולה הרי לנשום מהאף. אם היא תזכור איך. כשהיא לא עם זין בפה או מתחת למים היא מקבלת סטירות רנדומליות בשתי הלחיים עם עדיפות ללחי ימין ובכלל היא מבולבלת, חרמנית מתה, כואבת, מפוחדת ואני הכי בפוקוס שיש. החרדות נעלמות אט אט והצד השני שלי יוצא ממני. הזאב. מוול סטריט. מהקריפטו. הצד האפל מגיח לשנייה או שניים אבל הוא תמיד יישאר בפיקוח ועם שרשרת.
כל האיפור שלה נמרח מהמים והרוק שלה על הזין שלי יוצא מהפה שלה, נמהל במים מהשיער ומאבד מתכונותיו המרפאות, עת הוא גולש לו במורד הפה שלה, הסנטר, בואכה הצוואר, החזה והכוס. משם הוא נופל לו, מהול, לרצפה. אני מוציא את הזין מהפה שלה והיא שוב נושמת, כאילו לא נשמה מקודם מהאף. אני קצת באטרף ונותן לה רק נשימה אחת לפני שמנחית עליה סטירות חזקות בלחי ימין. היא כבר יודעת להסתכל לי בעיניים כשאני סוטר לה ואני לא צריך לומר לה כלום. זה מעניין לראות את הפנים שלה כשהיא מקבלת סטירות. אני מפרש את המבט הזה ב"בוא נראה מה אתה יכול לעשות לי" ו"אתה לא תוכל לשבור אותי". זה לא מבט של ניתוק. אני לא אוהב ניתוקים. אני בכלל לא רוצה לשבור שום דבר. רק לאחות. אותי ואותה. הרי מה שווה כל זה אם אין פה איחוי בסוף ואפילו זמני עד הפעם הבאה. מעגל איחויים שוטה.
אח"כ לוקח אותה בשיער וזורק אותה על המגבת הפרוסה על המיטה, אומר להיות על ארבע ופשוט נכנס לה לחור התחת הכי מהר שאני יכול. באבחה. זה כואב לה והיא צועקת. היא חושבת שזה יהיה זיון בתחת, כמו תמיד. אחרי ההטבעות הייתי חודר לה לחור של התחת ומגהץ אותו. מגהץ במהירות, עד שהחור תחת מתבלבל וחושב שהוא כוס. גם הפעם לא הייתי מתנגד לגמור לה בתחת אבל אחרי 2 פמפומים בחור תחת שלה, אני מוביל אותה מהשערות ובלי מלים, שוב, לאמבטיה.
היא רוטנת שצריכה את הזין שלי ופורטת, כמו שצריך את ועל מה שעושה לנו טוב כגברים-ילדים שנזקקים לאישור ואישוש ומטביע אותה שוב במים באמבטיה של הילדים. האמבטיה שראתה ימים של ברווזים צהובים צפים מכילה, כעת, שיער ארוך חלק מחובר לראש עד צוואר במים. היא רוצה לעלות כבר למעלה ומתחילה לרעוד ואני לא מאפשר לה. היא מנסה לעלות למעלה אבל אין לה סיכוי. היא קטנה מדיי. ילדה. אבא מטביע אותך. את שוחה שנים והריאות שלך חזקות. "את יכולה יותר, את זונה אמפיבית". אני אומר לה מלמעלה. לא נראה לי שהיא שומעת אותי בשלב הזה. אחרי שאנחנו (אנחנו כאן זה כמו "אנחנו" בהריון". זו הרי האישה שנושאת את הילד) קובעים שיא שהייה מתחת למים במים, להיום, אני מוציא אותה. היא לוקחת נשימה ראשונה. אני אוהב לראות את הנשימה הראשונה מעל המים. אינסטינקטיבית, ראשונית. כאן אין מקום למשחקים. כמו לידה. רק כמו. המומה היא מסתכלת עליי במבט מבוהל ונזקק ומתחילה לבכות. בכי טוב. אני אוסף אותה אליי ומחבק אותה. חלש. היא מסדירה נשימה, אני מנגב אותה. היא בוכה וממשיכה לחבק אותי. אני מחבק אותה חזק רק אחרי שהיא תעבור לנשימות רגילות.
החניקות וההטבעות הם משחקים מסוכנים. אתה נדרש לריכוז. בשלבים מאוחרים, הצד השני ירצה יותר, לעיתים ואתה תמתן אותו. תמיד כשחנקתי או הטבעתי ידעתי שמי שאני חונק או מטביע יכול למות. זה לא קשה לאדם חרדתי כמוני. אדם חרדתי שמשחק בחיים. הן רוצות יותר, זה מעט זמן. יא בת זונה, את באמת רוצה למות? תמותי אצל מישהו אחר. לא במשמרת שלי. מוטב שתחשבי שאני פחדן מאשר שיהיה לך נזק גופני. גם ככה כל העניין הזה מופרע והכי נורמלי אם חושבים עליו לעומק.
אז היא בוכה ואני מחבק אותה חזק חזק. אבל היא וגם אני לא מתבלבלים ויודעים שאין כאן סיפור אהבה וגם לא יהיה. זה לא שלא יכול להיות, אבל "החלטנו" שלא יהיה. כמו השולטים הנחרצים ממקודם. מאסטרים ברגשות.
בינתיים, יש כאן רק הטבעות, חרמנות, הקניית כאב, קבלת כאב, אינטימיות ללא אהבה, אהבת בשרים כולל אינטימיות, אספקת שירות הדדית, חניקות ומניעת אוויר כדי להתמודד עם ה"צורך" או הכאב.
אח"כ נקרא לזה בדס"מ.