לא אכפת לי שלא סידרת את הכוס. זו פגישה שנייה עם המקומית בעיר זרה. יש להודות שהלילות לא נעימים כשאתה מטייל לבד. זה נחמד לשתות בירה בבר, אבל כמה אתה יכול להסתכל על אנשים? רציתי לדבר עם מישהו לא היה אכפת לי מי. גבר אישה, א-בינארי. אז פתחתי טינדר. מראש היא הבהירה שלא יקרה ביננו כלום כי אני עוזב עוד שבועיים. יש משהו משחרר שאתה מגיע לפגישה עם מישהי ואין ביניכם מתח מיני וגם לא ציפייה למיניות. אתה אפילו גרסה טובה יותר של עצמך. גרסה רגועה.
פגישה ראשונה במסעדה על הנהר, שנייה הזמנתי אותה לארוחת ערב במסעדה "מקומית". מקומית שיש בה רק תיירים אבל אחלה אוכל. פשוט רציתי לאכול כמו שצריך בחברת בני אדם. אבל נחמדים. והיא נחמדה. מעדיף עדיין להיות לבד כולל בלילות כאן, אם הבני אדם הם הטראש המצוי.
אף פעם אני לא רוצה לפגוש אנשים בעיר זרה, גם כשאני הרבה בחו"ל יחסית לעבר. זה נראה לי בזבוז זמן. אלא אם כן מתפתחת שיחה עם עוד אדם ספונטנית בבר נגיד.
הקפדתי על הלבד ולכן לא רציתי לדבר, לארח, הגלולה (המרה) של אחרי. אבל הבדידות הכריעה אותי, כלומר ההרגשה של הלבד. לא יודע מה קרה לי או לא בדיוק מבין. זה לא קרה לי בעבר. על מי אני עובד? נראה לי שאני בדיוק מבין מה קרה. מה הטריגר. ובכללי, אני לא באמת רוצה להיות לבד, אני רק רוצה לחשוב שיש לי את האופציה להיות. לקחת גיחות או צלילות של לבד ולחזור למין האנושי החם, המזמין מלא הסתירות, השעמום וההתרגשות הזולה-יקרה. מספיק אנחנו בודדים אז למה להיות גם לבד?
באנגלית 90% מהחוש הומור שלי הולך לאיבוד. אני עצמי דהוי. אני אישיות אחרת באנגלית, אני נכה, אני בלתי מספיק. אני צל של העברי(ת) שאני. אני עבד, לא עברי. עבד לשפה שבורה. היא לא רעה האנגלית שלי, אבל מרגיש שרוב מה שאני באמת רוצה לומר, נאבד לו בתרגום. האנגלית שלי מספיק לה. אני תמיד אומר שזה לא שאני מיוחד, זה רק הגברים האחרים גרועים כל כך. אז היא לא רצתה להזדיין ואני אפילו לא חשבתי על זה, אבל יש את המבט הזה המשותף שאומר הכל.
אז שאלתי אותה אם אפשר לנשק אותה והיא חייכה ואמרה שכן. ונישקתי. איבדתי את יכולת האלתור והספונטניות. אני כל כך נזהר ואולי טוב שכך, אז אני כבר שואל. ההתקרבות הראשונה של השפתיים קובעת הכל. כלומר אפשר לשפר בהמשך, אבל אם הן נוחתות כמו שצריך אז בום. אנחנו מתנשקים חצי שעה רצוף ואני אומר לה, את בטוחה שאת לא רוצה לבוא לדירה שלי? שלי בכאילו, אני לא שוכר דירות ככה סתם באירופה הקלאסית. היא אומרת לי שלא ודוחפת את הלשון שלה הכי עמוק שהיא יכולה לשקדים שלי. היא לא באמת מגיעה אליהן אבל כותבים ככה לא? אז רציתי גם לכתוב ככה "עד השקדים". הזין שלי עומד והיא נוגעת בו. זו גינת בירה מפוצצת ב-300 אנשים ברגיל, אבל היום הרבה פחות, אבל למי אכפת? אני מהופנט מהעיניים הכחולות מאוד שלה והיא כנראה מהופנטת מהעיניים המאוד לא כחולות שלי.
יש לך עיניים יפות היא אומרת, אבל רק בהמשך. עכשיו היא חרמנית, אך עדיין ביישנית. אני חרמן ג'נטלמן. הג'נטלמניות תמיד חשובה מאשר החרמנות. "יש לך עיניים כחולות אני אומר לה, אח"כ, בתגובה. אבל הן לא יפות, רק כחולות". היא מחייכת. את בטוחה שאת לא רוצה לעלות לדירה שלי? אני מרגיש כזה דוש. לא אמרנו שלא יהיה כלום ביננו? אבל יש חיבור טוב ונעימות כזו שאול מבטיחה שאחרי לא תבוא הריקנות. וגם לא רק התנשקנו, אלא דיברנו והיה מעניין לאללה והסגברתי לה דברים שהיא לא יודעת על המדינה שלה כי אני סקרן וזה והיא שאלה אותי שאלות על השלום בישראל ועל המהפכה המשפטית ונראה שהיא סקרנית כזו, שחיה בכל כך מדינות.אני אבוא אלייך מחר, היא אומרת לי. ואני כבר לא מבין כלום בכן המין הנשי, אז אומר לה בסדר. יש לה את הסיבות שלה.
למחרת אני בירוק העד הזה בארץ שלהם. בכל מקום אגם והם נדמה, לא מעריכים בכלל את מה שיש להם יותר מדיי ממנו. אני נוהג מאגם לאדם ומאמץ את כל האייקיו שלי כדי להבין למה היא לא באה אתמול ואז קולט. היא לא סידרה את הכוס. מרגיש את היוריקה. זה כזה נדוש ואני מרוצה כאילו מצאתי תרופה לסרטן.
אחרי שאנחנו מזדיינים אני שואל אותה למה לא באה אתמול והיא מחייכת ושותקת.
אני אומר לה כי לא סידרת את הכוס? היא אומרת לי נכון.
היא הביאה לי ספר באנגלית ושוקולד מנטה ושאלה אם אני "עוסק בפטיש"? שאלתי אותה למה את שואלת כי, משום מה, הייתי ונילי כזה או חשבתי שהייתי כזה והיא אמרה לי שהיא מרגישה באנרגיה ובאחיזה. אמרתי לה שכן אבל השולט בחופשה. גם לנו מגיע חופשה. אנחנו, כל השנה, עובדים אצל הנשלטות ללא תנאים מינמליים וכמה אפשר? אבל ההומור או הנסיון לו כנראה נחסם ולא עבר בתרגום. אח"כ, היא אמרה לי שהיא רוצה שיצליפו בה ויקשרו ויעשו לה ו-50 גוונים של שטויות. אז הכאבתי לה קצת וחשפתי אותה ממש מעט לרפטואר שלי שיישאר לה גם טעם של עוד. חנקתי אותה קצת, אבל אז חשבתי על החקירה באנגלית אם יקרה לה משהו והפסקתי. קשה להיות שולט חרדתי. לא למרבה הפליאה, היא אהבה את זה. ורצתה עוד. כולן רוצות עוד. חוץ מאלו שרוצות עוד אבל נבהלות ומאפסנות את זה במגירת הדמיון ולא עושות ולא רוצות יותר. כולנו רוצים עוד. אני מתרגל לרצות את הקיים. ה"עוד" הוא במידה רבה אשלייה לא נגמרת, שלא תוגשם אף פעם.
הזדיינו שוב. ושוב, עד שהתחלתי לעצום עיניים מרוב עייפות ויותר מדיי שמש באגם שבתמונה ששכבתי לישון בו לבד לבד ולא בודד ולא רציתי לעזוב אותו עד שהחשיך. והיא מנומסת כזו, אמרה שתתן לי לישון ולדעתי רצתה להישאר לישון וזה היה לי יותר מדיי. וכמעט אמרתי לה שתישאר ובכלל לא רציתי שתישאר. עד שיש לי מיטה לבד?
למחרת היא רצתה לבוא, שוב, אבל זה היה לי יותר מדיי, למרות שהרגשתי לבד.
היא היתה חכמה ויפה וחמודה מאוד ומעל לכל מעניינת. אבל לא בא לי לארח. אפילו עבור שיחה מאוד מעניינת עם מישהי עם עיניים כחולות כל כך. וכמה שכחול זה הפטיש האמיתי שלי לא נכנעתי לעוד מנה.
ואחרי בירה שלישית בסבב ברים נוסף, כמעט אמרתי לה לבוא. שוב הרגשתי לבד וגם בודד, אבל שמחתי על ההרגשה הזו. לא רציתי למהול אותה במיניות ושיחה. הייתי צריך להיות, שוב, תקופת זמן לבד כדי להבין שאני לא רוצה כל כך. ומזה כמה ימים הלילה הזה היה הכי טוב מכל הלילות האחרונים.
עוד כמה סבבי לבד כאלה ואני מסודר. ואולי, אני אף פעם לא אהיה מסודר, אבל אדאג לסבבים.