לאט לאט המוח הנוסטלגי והרגשן להחריד שלי מפנה, או מנסה לפנות מקום, לגישה השנייה שלי על חברויות והיכרויות. מחוסר יכולת לסיים קשרים, גם לא טובים עבורי, ומהתבאסות גדולה על סיום של אנשים קשרים איתי, אני מתרגל את המחשבה שהיכרויות וחברויות הן כמו נסיעה ברכבת.
אדם יכול להתחיל את הנסיעה איתך בתחנה הראשונה ולסיים באחרונה. הוא או אדם אחר, יכול לרדת בכל אחת מהתחנות שבדרך. הוא יכול לעשות איתך כברת דרך או דרך קצרה של תחנה אחת. לרכבת הזו יש תחנות למכביר. לעיתים רוב הקרון מתרוקן ואתה נשאר רק עם האדם שהתחיל איתך את הנסיעה, לעיתים, הוא מתמלא בסתם אנשים שנוסעים רק תחנה אחת, הם קולניים ומעצבנים, אבל מביאים שמחה, עניין וחיות לקרון. כל הקרון עושה סמול טוק הדדי. אתה רק אחד הנוסעים שם. לעיתים, עולה אדם ומתיישב מולך ואתם מדברים ומרגישים חיבור וטוב לכם. ואז הוא יורד בתחנה הבאה ואתה מצטער שירד. מצד שני, אתה שמח שהיתה לך הזכות שהוא בכלל עלה לקרון שלך, מכל אותם קרונות רבים ברכבת והתיישב במקרה מולך מכל הכסאות בקרון.
בכל אופן, זה עדיף על עלבון, כעס ומרמור.
אז תודה לך ולכם על הזכות שהיתה לי.
אחת ההופעות הטובות שהייתי בהן בחיים ולהקה שסבלה, סליחה, היתה לה הזכות שההרכבים בה השתנו כל השנים. היחיד שנסע ברכבת מתחנת הייסוד הראשונה שלה ועדיין נוסע הוא הוא הסולן שלה Josh Homme והוא אומר תודה על הזכות.