הלכנו למה שחשבנו שהוא מפגש והתברר כמסיבה. היינו שם 6 דקות ויצאנו. לא מסוגלים. אני מבין את הצורך לעשות את הדברים שעושים לנו טוב ולשמור על שפיות והטרור לא ינצח אותנו והבדס"מ ואנשים ואלכוהול ומוזיקה והשחור המוכר, ככלי להפחתת לחץ ושחרור, אבל אנחנו לא מסוגלים, בינתיים. נראה לנו לא מתאים ולא קשור ולכן יצאנו.
המוות כה נוכח ב-7.10. אין פה ריחות, הכל סטרילי. כאן המוות וחוסר הוודאות בא בתצורות של רשימות אקסל עם כמה גליונות. כל גיליון מדבר על קבוצה אחרת. על כל אחד משפיע משהו אחר, אחרת. אחד, יתפרק מול רשימות, השני יתפרק מול משהו אחר. אתה צריך לעבוד, לעבד, להתאבל, להתרגל לסיטואציה מטורפת והכל ביחד. ברשימות, אנשים שאתה מכיר. יותר מדיי. אין זמן אפילו לבכות. אין זמן לעכל, הפעם הדמעות חונקות בצורה אחרת. סומכים עליי. האם אני סומך עליי שלא אתפרק? למזלי, כמו תמיד וכמו כולם, הצלחתי לנתק אותי מעצמי. "זמנית המנוי לא מחובר" איפה כולם? תתחבר ותבכה אח"כ.
אם היינו רואים סרט על ה7.10 לפני ה7.10, היינו אומרים שהתסריטאי הגזים ממש והפך את העלילה ללא מציאותית.
כאוס, מוות, אימה, בלבול, חרדה.
גם הפחד מהמוות הוא קצת מוות. קטן אומנם, אבל עדיין מציק. סיפורי גבורה, סיפורי זוועות.
כל מילה שתיאמר מתגמדת מול מה שהיה. שואה קטנה וגבורה. גבורה של החיילים, כיתות הכוננות,השוטרים, האזרחים. מעבר לאימה, כעס ענק. רצון לנקמה, להרתעה, לסילוק איום. ואל תגידו שזה לא "איום קיומי". הוא קיומי עבורי ועבור כל אחד פה. הארץ תשרוד, אבל אנשים לא. ולכן זה קיומי. אם האיום הוא פרטני הוא קיומי. עבור כל אחד ואחד.
איפה אבד התרגום בין הערבית לעברית. הוא אבד אצלנו, ליברלים, עם פריזמה, עיניים, אוזניים, תפיסות והנחות מערביות. כל אלו לא יכולים לקלוט את הרצונות האמיתיים של הצד השני, גם אם הוא אומר את זה בריש גלי השכם וערב. ערב וחרב.
הם מתאמנים-הם מתרברבים.
הם אומרים שירצחו אותנו- הם רוצים שנחוש מאויימים.
אני ממש לא איש ימין, אבל שנים אמרתי לה שכשהם יוכלו הם פשוט ירצחו אותנו, הכי פשוט שיש. התובנה הכי פשוטה שיש. והיינו מתווכחים. לאנשים קשה לשנות עמדות ותפיסות. עכשיו היא ואחרים מבינים.
גם אם יקבלו שטחים, הרצון לא ייעלם. מרגע שחמאס עלה אי שם בסוף שנות ה-80, הסיכוי לפתרון הוא אפסי. צריך להשמיד אותם כשהם קטנים. אבל מי הבין את האיום כך?
זה לא ייראה אותו הדבר. אני לא מדבר על כך שהצבא יגדל, אולי השירות יוחזר ל-3 שנים, הדרישה שהחרדים ישרתו, יוסיפו טייסות מסוקי קרב שקוצצו, יגדילו את מספר הלוחמים והכוננות על הגדרות. האוננות והאין אונות ייפסקו. יפסיקו להסתמך בעיקר על טכנולוגיה, אלא גם על אנשים, כמו פעם. כי הם שוחטים פשוט, כמו, פעם, כמו בתרפ"ט, כמו בקישינב והפרהוד. רוצחים כי אנחנו יהודים. רצחו לפני קום המדינה ועכשיו רוצחים כי אנחנו יהודים שכבשו את כל הארץ "שלהם". "קולוניה מערבית" שדינה להתחסל מתי שהוא. יש להם זמן. נעבור מפה, עפ"י התפיסה שלהם כמו הצלבנים. חלק מהמאבק הוא להפחיד ולטעת בנו את החשש התמידי. לכו להזדיין, אין לנו לאן ללכת.
הכל ישתנה. אנחנו עדיין לא מבינים עד כמה. הכי מפחיד אותי שלא נלמד כלום ושיעבור הזמן וכלום לא ישתנה, כלומר לא ישתנה ממש, עדין נהיה מפולגים, עדיין תהיה שחיטות שלטונית.
בכל אחד ואחד מאיתנו, בכל אופן במי שאינו מנותק רגשית ממה שקרה, חלחלה הבעתה. תחושת חוסר האונים. כולנו היינו, מטאפורית בלבד ורק בלבד, בחדרי הממ"ד מצפים להריגתנו במקרה הטוב או חטיפתנו או התעללות בנו או בילדינו ובכך התערערה תחושת הבטחון הקולקטיבית והאישית של כולנו.
לפי אמת המידה הזו הם הצליחו. הצליחו לערער אותנו.
הנחמה פורתא שגם מזה נלמד, נשתפר ולא נאפשר את זה שוב.
היינו צריכים לשלם מחיר כה כבד ובלתי נסבל כדי להבין?