שונות

 
הבשורות הקשות מעזה ממשיכות להגיע.
אני לא דתי, אבל אני יהודי וישראלי שגאה בארץ ובמדינה שלנו. גאה לגמרי וגם גאה עוד יותר בלית ברירה. דחקו אותי לקיר. מכיר ומוקיר את ההיסטוריה שלה. אני מחובר ליהדות לא ע"י האמונה, אלא ע"י ההיסטוריה. אבות אבותיי היו יהודים ונרדפו. היום, גם אם ארצה להיות "אזרח העולם הגדול", לא אוכל אף פעם להשתחרר, מיהדותי.
השונאים אותי כיהודי לא מתעניינים אם אני חילוני או דתי,  שמאלני, מסיע פצועים עזתים במעבר לסורוקה או מתנחל מעפרה. אם אתם שונאים אותי כיהודי, רואים בי יהודי, אז אני אהיה כזה. הכי כזה שיש. אני אפילו שוקל, רחמנא ליצלן, לענוד שרשרת מגן דוד מזהב. (לא ממש). השלב הבא כיפה?

הביטוי "עם ישראל חי" גורם לי כל פעם שאני שומע אותו למעין תחושה מוזרה. זה הביטוי שבחרנו. כל המאוויים שלנו מסתפקים ברצון לחיות? 
בשכונה שאנו גרים גם הביטוי הזה נתפס כחולשה. זה מה ש"היהוד" מאחלים לעצמם? שיחיו? בשכונה שלנו הרתעה מושגת גם ע"י נקמה. קשה לאדם שהוא ליברל בתפיסה שלו לחשוב על נקמה. זו מחשבה של קמאיות, פרימיטיביות, אסכולה ישנה מתקופות רחוקות. אז זהו שלא. נקמה היא אנושית. ואם הנקמה מרתיעה, אז עוד יותר. נקמה כהרתעה. "אל תתעסקו איתנו". אבל אפילו זה לא יעזור. הם תמיד ירצו להשמיד אותנו. לצערי, יש עדיין אידיוטים שלא הבינו שמה שעשו 3,000 מחבלים זה רק הפרומו לכולנו. לא הבינו שמה שמפריד בין השמדה לבין אי השמדה זה יכולת. כוונה יש והרבה ממנה. לא הבינו שיש הרבה (לא כולם, אבל מה זה עוזר לנו?) שחושבים כמו האמא העזתית שבנה התקשר מהטלפון של קרבן ואמרה לו "הלוואי, איבני שהייתי יכולה להיות איתך". לא מבינים שהשנאה החלה לא בשל שטח שנכבש על ידינו (שברור שהעצים את השנאה אלינו), אלא עוד לפני. במאורעות תרפ"ט 1929, בהן נשחטו יהודים לא היתה עדיין מדינה, אבל שנאה היתה גם היתה. גם את האידיוטים האלה שחושבים שישראל במלחמת יש ברירה הם ישחטו אם יכלו. רק רוצה לדמיין מה מילותיהם האחרונות? "אבל... אבל... אנחנו תומכים במאבק הצודק שלכם לעצמאות (שחיטה שלנו)". בום, ירייה, במקרה הטוב לראש.
אחרי פוגרומים, פרעות, המרות דתות שנכפו, האנוסים, קישיניב, פרהוד, השואה, כנראה שהביטוי "עם ישראל חי" נכון ומתאים.
זה ביטוי מדכא. אני לא אומר אותו. לא מסוגל. מעדיף עד כמה שיישמע עצוב "עם ישראל ח..מוש" כל פעם שאני שומע אותו אני קצת מתכווץ ורואה רק שארית פליטה, שרידות ולא תקווה. אם זה הביטוי שבחרנו בו אז מצבנו לא היה טוב וכנראה גם עכשיו לא משהו.  
ובנימה אופטימית זו אני רק מקווה רק שלא נחזור לתהומות השנאה ביננו, אם לא כבר חזרנו.