לאדם נוסטלגי עם חרדת נטישה קשה לעזוב.
לאדם שלא אוהב שינויים, זה עוד יותר קשה.
ולאדם שלא אוהב שינויים כל כך ומתרגשים עליו שינויים שונים שמשנים סדרי חיים, זה עוד שינוי היוצר תבהלה וגם תקווה גדולה. כמות השינויים בחודשים האחרונים כה גדולה עבורי והדאגה רבה. בשולי החרדה, כי היא תמיד מנצחת, ישנה תקווה, שכל כך הרבה שינויים יעשו טוב. ומתוך החרדה אני פתאום אומר לעצמי שאני די בטוח שיהיה טוב, אבל רק צריך טיפה לעכל ולהסתגל. אני חרד פחות ופחות ואופטימי יותר ויותר. יותר מהכל, נמאס כבר לחשוש. מבחינת "אל תפחד מהפחד". הייתי פחדן ואמיץ לסירוגין ובו זמנית בחיים האלה, אבל בזמן האחרון פשוט נמאס לי לפחד. זה לא איזה תהליך מטורף שאני עובר, זה פשוט הימאסות בחשש.
לכל אדם קשה לעזוב ובכוונה אני משתמש במילה לעזוב ולא "לסיים" קשר עם החבר הכי טוב. וכמה חברים טובים יש לו לאדם? לא "חברים" אלא חברים. וכמה חברים הכי טובים יש לאדם? אחד. ומה זה בכלל חבר וכיצד הוא נמדד?
זו קצת אימה לגמור את הקשר עם החבר הכי טוב שלך שרץ איתך שנים, מכיר אותך על בורייך, כשאתה עדיין אוהב אותו נוסף על כל הצרות. הוא אוהב אותך, לשיטתו ואתה אותו ומבין שאתה חייב לעזוב אותו.
וכל כך הרבה טריגרים עולים לך כשאתה עוזב אותו לאט לאט, מהר מהר. אני אחרי ההלוויה כבר. משתנה לעצמי.
ולמי אני אוכל לספר (שהוא לא גבר) את כל הסיפורים הכי פתטיים שלי על עצמי ומי יקשיב? (מספיק אנשים) ובכלל האם אי פעם הוא הקשיב לי כמו שהייתי צריך? ולמה אני צריך שיקשיבו לי כמו שאני רוצה? לבני אדם יש בעייה עם הקשבה. תנו להם לדבר והם מצטיינים בזה, אבל להקשיב זה קשה לכולנו. דווקא בהקשבה לא ציפיתי ממנו. הוא גבר ואנחנו קשים להקשבה. יש לנו זין, גם אם רדום והוא מפריע תמיד לשיחה. אגו זייני. ציפיתי ממנו לדברים אחרים. זה אני עם תיאום הציפיות הרעוע שלי.
ולאט לאט אני לא כועס ומבין שהבעיה היא בי ולא בו. זה אני עם הציפיות, זה אני שלא השכלתי להיות "כלבה שלו", (כמו שהיא היתה אומרת). כי כל אחד צריך להיות כלבה של מישהו אחר, מרצון ואפילו מעט. אני לא מסוגל להיות כלבה, כלומר מסוגל להיות, אבל לא לאדם שאני אוהב ושמצהיר שהוא אוהב אותי גם. הלוואי שיכולתי לקבל את מה שהוא מסוגל לתת לי כי הוא נותן הרבה. אבל אתה יכול להיות מתוסכל, להתעצבן ולהיעלב כך רק מאדם שאתה אוהב, כך. יש לי אנשים, כמו לכולם, שאני מקבל מהם מה שהם יכולים לתת ולא חושב ולא מצפה שיתנו יותר. מכל אנשיי תודלקתי. ממנו היו לי ציפיות שלא יכלו להתממש. הבעיה היא בי. אני לא השכלתי. ועם הפרידה שכך העלבון והכעס. כה מיותרים.
ואולי אתעשת על עצמי יום אחד, אעשה תיאום ציפיות ואוכל להמשיך להיות חבר שלו, אם בכלל ירצה לדבר איתי.