באתי לכתוב על החוויה המעניינת והמחרמנת שעברנו ואז זה נראה לי פתטי פתאום. להתהדר בזה. אני גם לא רוצה לכתוב, אם אני לא יכול לכתוב בכנות מכאיבה לחלק מהקוראים, לאו דווקא אלו שהשתתפו בחוויה. אז אני מוותר. לא אציל נפש, אלא ממזער סיכונים. זה אולי היה מעניין לקרוא את הצד שלי בעניין, אבל ייגנז בגניזת קהיר בעליית הגג של הבית כנסת.
במקום זה אכתוב על משהו חשוף יותר עבורי מלהשתמש (לספק שירות) לנשלטת (לוקחת את גורלה בידיה) שבחרה בי שאשלוט בה עם אחר/ים (אספק לה שירות מורחב).
אכתוב על געגוע או על רגשות שמתחפשים :
להחליט, לבצע סדרי עדיפויות. כל אלו עניינים של "גדולים" ואני מוגדר כגדול.
לוותר על אהבה ספציפית שרק מישהי אחת תוכל להעניק לך, זה לוותר על להרגיש אלהים קטן עבורה, כשאתה יודע שאתה לא. ואולי וויתרת בגלל שאתה יודע שאתה לא. אני רוצה שהיא תאהב אותי כמו בן אדם גדול ולא אלהים קטן. אני רוצה שהיא תראה את הסיכון בלהיות איתי. אני רוצה שתהיי לה ולכולנו בעצם, את היכולת לראות מעבר לאהבה המטורפת הזו. את הכשלים המובנים בזוגיות המזדעקים להם ואין רואה כי העין סומאת באפילת הסימום של האהבה.
אני אוהב, בוחר, מבכר, מוותר, זוכה, מפסיד, כמעט מספיד, עושה ספין יום יום ומנסה להספים את הרגש בהפצצות של הגיון, וזה עוזר במעט. לגעגוע.
אבל הגעגוע שלי, הכבד, הוא פחות געגוע ויותר חשש שבחרתי סוף סוף. אני המרתי את החשש לגעגוע.
אני לא יכול, כמעט אף פעם, כנראה, לשקר לעצמי. כל כך הרבה מחשבות שתוקפות מכל הכיוונים, הפוכות זו לזו ובכוונה כדי לנסות ולהבין בעצמי את הסיטואציה הכי טוב שאני יכול.
אז הגעגוע שלי הוא רגש שהתחפש. המקור שלו הוא החשש מהבחירה או בעצם הוויתור. וכבר אמרנו שלבחור זה למות ומעשה של בגרות ואני וויתרתי. תודה באמת שסוף סוף בחרתי במשהו.
יחד עם כל זאת, עדיין יש געגוע אמיתי כי נוסף על כל הצרות אני בן אדם נוסטלגי שמתגעגע. איזה בן אדם לא היה מתגעגע לדבר טוב? תראו לי אדם שמחפש טירוף מסוים נדיר מאוד, מוצא אותו ואז מוותר עליו ולא מתגעגע?
אני גם מתגעגע, כנראה, להיות הילד שלא צריך לבחור. כולנו בוגרים ומה שמניע אותנו זה הילד הקטן שעדיין לא הלך מאיתנו ולא יילך.
אז אני מתגעגע מדיי פעם ונזכר מדיי פעם, שאני גם "בוגר".