אני חושב שהכי מחרמן ומעיף היה לא מה שהיה שם, אלא מה שיכול להיות.
ומה שהיה יכול לספק מלל רב ומעניין, אם כי על גבול הבנאלי עבורי. ומי רוצה להיות בנאלי? כלומר, היו שם דברים שראיתי כבר, שמעתי כבר ועשיתי כבר, אבל לא על זה אני עף. אני כבר כמעט אף פעם לא עף על כמות הגמירות, ההשפרצות, הכאב, הריתוק, אלא על האווירה, הרוח ומה שנוצר לאט לאט בין המשתתפים. ואם היה מלל הוא היה מתרכז בהרגשה לנוכח החדירות של הפלאג, הזיינים, הקשירה, ההשפרצה, השטיח שהוזז, התצוגה שלה כולל שיניים. והשימוש ההדדי הכללי.
אני תמיד בתצפית משתתפת ובכך מעט מפסיד מהחוויה, אבל זה אני וכבר השלמתי עם זה. אני עדיין נהנה כשאני בתצפית המשתתפת הזו.
הייתי רוצה להשבית את התצפית ורק להשתתף אבל כבר לא יקרה.
והיה בערב הזה את כל המרכיבים שגורמים לי להיות מסופק. אלו תמיד האנשים הטובים. כל כך חשוב מי האנשים וכיצד אתה מתחבר אליהם.
בחצי השני של הערב עפתי לעצמי במחשבות מה אפשר לעשות עם האישה הזו. ההתמסרות הזו שלה שרוצה לפרוץ החוצה. ונכון שהיא בחנות הממתקים עכשיו ונכון שהיא מנסה כל מיני ואולי אפילו כל מיני קצתיי. הניסיון הוא הכי חשוב, גם מהדברים הלא טובים.
בעיניי רוחי ראיתי אותה באותו המקום המושלם הזה לדבר הזה ולעוד דברים, קשורה בשרשרת ברזל, קערת מים על הרצפה, גם קערת חלב, שירותים קרובים. בשימוש. איך וכמה זה כבר נתון ללוגיסטיקה.
יש נשים שמוכנות ללכת לקצה הזה אם אפשר לקרוא לזה קצה. כי הקצה של מישהי הוא האמצע של האחרת. משתמשים בה ואז נותנים לה ממתק כמו שהוא עשה. מהיד לפה. משתמשים בה ואז מלטפים. היא מרגישה הכי פעורה בעולם לכלים זרים, קשירות ושקים ומצד שני הכי מוגנת.
מעבירה את האחריות אליי. אני צריך לספק את הסחורה ואת האחריות ועל הדרך ליהנות גם מספיק כדי שכל שאצא בשכרי ולא בהפסדי.
חשבתי על ההתמסרות שלה שמאפשרת את זה. 3 פעמים ביום היא מקבלת ארוחות. פעם אוכלת מצלחות מהרצפה ופעם מאכילים אותה ביד. היא מלקקת את היד שמאכילה אותה ולא נושכת, אלא נושכים אותה.
מעבר לעובדה שזו לוגיסטיקה מורכבת לקיים דבר כזה, זה מעיף אותי. אני אעשה את זה. כך או אחרת.
בעבר היתה מישהי שרצתה, אני פשוט לא יכולתי. לקחת חופש מהעבודה, לשמור עליה בתורות, להביא חברים שאפשר לסמוך עליהם שלא יעמדו עירומים ומזילי ריר בסלון של מישהי יקרה, יתלהבו ורק ירצו לזיין ברגע הלא מתאים.
מישהי רוצה להיות קשור(ח)ה בשרשראות ברזל?