ברגע שאתה מבין שאתה לא יכול לקבל הכל מאדם אחד אתה חווה הקלה. מודל האהבה הישן שלך משתנה. הלב שלך נפתח לאהבה בכל מגוון צורותיה. אני לא אוהב את האנושות, אבל אוהב חלקים מזעריים ממנה ואוהב אותם הרבה. מנסה להקיף אותי באנשים טובים בעבודה קשה ומוריד מעליי בעבודה עצמית קשה, את אלו שלא מתאימים לי. אלו שיכולים להיות מקסימים עבור אחר, אבל אני והם לא נהיה כבר חברים, למרות שאולי ניסינו.
אהבה היא צורך הכי חזק שיש כמעט. אבל ישנם עוד צרכים שלא נגמרים ביחד איתה ולכאן נכנסים כל מיני אנשים שאני גם אוהב, אהבה מסוג אחר. אולי אפילו נקייה יותר (אני מעדיף כמובן אהבה מלוכלכת)
מזיין אותה כדי לגמור עם זה. כדי שהזין לא יפריע. הזין והכוס הוזמנו למפגש הזה רק מנימוס וכך גם מתייחסים אליהם. רחוקים מאורחי הכבוד. כי האנרגיה המינית עכשיו לא מתאימה. עכשיו יש שולטים שלא מזיינים, זה הקטע שלהם ואני מבין את זה. כי הרי יש ויכולה להיות הפרדה בין בדס"מ לבין מיניות. אבל אצלי להכאיב מעמיד את הזין, כמו, גם, בכי בקטעים מסוימים. תבכי. ולא מתאים לי עכשיו שאני במוד סאדיסטי חייתי, זין עומד. אז אפשר להתעלם ממנו ואפשר פשוט לדחוף אותו לכוס ולגמור עם זה, מה גם שאני יודע שבאנרגיות החייתיות האלה שאני מצוי בהן עכשיו זה יהיה מהיר. אבל אז הוא קצת משתלט הזין. כי הוא אוהב להידחף לו. תרתי משמע. להפריע. אז הזין, לא אני, מכניס את עצמו, לכוס הרטוב שלה וגומר. מהר. לא פליטה מוקדמת אבל עדיין מהר. כי המוח יודע מה יקרה עכשיו. לכן גם הכוס שלה כל כך רטוב. לכן הוא היה כל כך רטוב כשאספתי אותה ותקעתי לה 2 אצבעות ברכב. במנחם בגין פינת עזריאלי. "יואו, יכולים לראות" היא התכווצה מעט. אבל את זונה פומבית לא? אולי אולי מהאוטובוס יראו משהו וגם אנשים עסוקים בטרדותיהם ולא רואים ממטר. נכון היא אומרת לי ופותחת עוד יותר את הרגליים. אבל כל אלו הן הקדמות של אנטיפסטי למנה העיקרית. זה נחמד, אבל לא בגלל זה היא חצתה את המדינה. עזבו שליטה וכל השטוית שלכם. עזבו פירוק והרכבה. למי יש כח לזה? זה רק פירוק. הדדי. פירוק הדדי ומשותף של אנרגיה. עזבו שליטה. שליטה אני שומר לאינטימיות שלנו. שליטה אמיתית אני יכול לעשות רק עם מישהי אחת שאני מרגיש אליה. אני לא הולך לתאר מה קרה שם כי לפעמים התיאור מרדד את החוויה בכללותה ולא רוצה לרדד. לעיתים הוא דווקא מעלה אותה. מגיע טירוף כזה שחצי מהאנרגיות שלך הולכים רק כדי לעצור את עצמך מלהיסחף ממש והחצי השני דוהרים קדימה. אני תמיד מופתע איך בשיא הטירוף אני עדיין מאופס על עצמי. ותמיד מודה לאלהי הטירוף על כך. כי יש צורך פנימי לעבור איזה סף והמוד הוא יצרי, חייתי, קמאי ואלים מאוד. ואני לא נותן לו להיות מוצג בפני כל אחת, אלא רק כאלה ששותפות לטירוף.
ועם כל הטירוף בשורה התחתונה זה מסתכם בכך שהמזוכיסטית הקטנה של 50 ומשהו קילו הזו, היתה צריכה כאב כדי להתאפס על התקופה האחרונה שלה ואני הייתי צריך, בנקודת הזמן הזו, להכאיב ככה למישהי שמסוגלת לעמוד בכאב והשתוללות כזו ולא תפחד. זהו מפגש רצונות. חוזה.
אז הלמתי בגוף שלה בידיים שלי עד שהן כאבו ולא יכולתי עוד ועם כל מיני כלי עבודה בכל הכח שלי. עפנו בקטע ממוקד. בלי דרמות, בלי רגשות, חייתיים, חייאתי. מחוייכים מאוזן לאוזן אחרי. זה היה קצר וממוקד.
היא קיבלה את מנת הכאב שלה, ואני קיבלתי את מנת הסאדיזם שלי. השתמשתי בה בלי כמעט ללא עכבות, אבל בשל חוסר הזמן ללא מעוף מיוחד. גם לא היה לא צריך מעוף. לעיתים האנרגיות הן המעוף. האנרגיות והנשימות המהירות והידיים שלי שרועדות מרוב שימוש. ויש נקודה מעבר לכאב כמו מעבר לקשת בענן, שבה היא כבר כמעט ולא יכולה, מתפתלת כמו צלופח והגוף שלה פונה ממני שאפסיק, אבל הנפש רוצה להתנקות עוד קצת וגם שלי צריכה עוד טיפה, כי אם אפשר עוד אז למה לא?
שם אני ממשיך עוד קצת ורק אז עוצר ואז שנינו עם נשימות קצרות עפים באוויר. היא כמובן יותר, כי היא עם הכאב המרומם, אבל גם לי לא חסר. היא בסאב ספייס, אני בדום ספייס, כלומר סאב ספייס לעניים.
לא באנו לקשור כתרים מלאכותיים לבדס"מ ולשיר שירי תהילה מוגזמים לסשן, באנו להרגיש כמו שהרגשנו.
הוצאנו את הרעל מהגוף ועשינו טוב אחת לשני.
זה מספיק חשוב.