היא מדברת איתו במסיבה. עם "ש". לא מופתע מהאנדרסטייטמנט שלה כשהיא אומרת לי "יש לי ול"ש" חיבור".
היא משוחחת דקות ארוכות איתו ושולחת מבט כדי לראות אם הכל בסדר איתי. זה מספיק לי. היא יכולה לשלוח פעם בעשר דקות מצידי ואני אהיה בסדר. אני גם אהיה בסדר בלי מבט בודק של "מה הדופק".
אני ילד גדול. אמא אני כבר לא קנאי. אני קניין. או סוחר בעצם. סחר של חששות ותקוות. אח"כ כשאזיין אותה מאחור ואצליף בתחת הלבן שלה עם הכבל הלבן של הפלאפון "ש" יעמוד כמה ס"מ מהפנים שלה, עם סחורתו, קרוב ממש ויאונן בדיוק כמו שהיא דמיינה וקיוותה בשיחות שלנו שלפני.החלטתי לא להחליט מה לעשות עם "ש" ביחס אליה. ולכן "ש" לא ייגע בה וימשיך לאונן, לא יגמור ולא יוציא מילה מהפה שלו כל הערב.
זה שיש לה משהו עם "ש" לא אומר שחייבים לעשות עם זה משהו מעבר לעובדה שהוא מאונן לה מטווח אפס על הפנים ואסור לו לגמור. אין מה לעשות גבר, חוקים שלי. גברים ייטו לקחת את המינימום המובטח בסקס ויקוו למקסימום. לא כאן חבר. היא מתחרמנת עד מוות מהזין הזה שתלוי לו באוויר ושהיא לא יכולה לעשות איתו כלום, גם אם רצתה.
"את רוצה שהוא יזיין אותך"? אני שואל אותה, תוך כדי שאני מזיין אותה. היא נבוכה ולא עונה. היא רוצה.
אותו אני לא צריך לשאול. הוא כל כך חרמן שהוא היה מזיין גם הרגל שלי.
שניהם רוצים באותה נקודת זמן, להכניס את הזין שלו לתוכה, אבל יודעים, היא בוודאות, הוא בכמעט וודאות, שזה לא יקרה.
אני משער שהחרמנות של שניהם גדולה יותר במצב הנוכחי מאשר העובדה שהזין שלו היה יכול להיות בתוכה.
לעיתים אי המימוש הוא המימוש הכי טוב שיש.
להגיע לבאר, לא לשתות ממנה ולהרטיב עוד יותר, לאו דווקא מהמים שבתוכו.
לעיתים, המניעה מחרמנת יותר מהמימוש.