שונות

האמת בודדה.
אף אחד באמת לא רוצה לשחק איתה.
כמו הילד הדחוי של הכיתה.
אם אתה רוצה לומר משהו בעבודה שיכול לשפר את התהליך, אז אתה לא יכול כי איך הבוס לא עלה על זה עד כה.
אם אתה מחזיק בדעה קצת לא מיין סטרימית, אז תתכונן להלקאה פומבית בשם המכנה המשות, הנמוך ביותר.
אף אחד לא אוהב את האמת. באמת. באמת התורה.
אם רק אתה מעז לומר לאחותך שהולכת להתחתן עם החבר, שהוא חרא של בן אדם אז אסור לך, כי אתה פוגע בה.
אם אתה רוצה לומר ששולטים לא תמיד מתכננים הכל. שהם בני אדם. שהם טועים.
שקשה להם כבני אדם. שהם אבודים, לעיתים, ממש כמו הנשלטות שלהן. אז אסור לך. (ברור שהכוונה היא לא לי. אני מושלם..טוב כך, לפחות, הנשלטת שלי אומרת לי. אני יודע שהיא לא אומרת את האמת 😄 אבל עדיין השתן עלה לי מעט לראש)
אם אתה לא רוצה להיות צבוע, ולומר את מה שאתה חושב, אז אתה תתפרש כ"חצוף".
אם לא בא לך לשחק את המשחק, אז אתה מוזר.
האמת סובייקטיבית. היא אחותה החורגת והמכוערת של האמונה. של "המחשבה על", של ההרגשה. חברות שלמות בנויות על אמונה במה שקרה ולא שבמה שבאמת ארע, מה גם שעל מה שארע יש לעיתים יותר מדיי גרסאות. כך שהאמונה והתפיסה תמיד מנצחות את האמת. הן שולטות בה.
האמת חמקמקה כמו צלופח. היא גם מתנהגת כמוהו.
ישנם חברות גדולות שהתרבות בהן היא של מלכחי פנחה. אמת זה הדבר האחרון שמושא הליכוך רוצה לשמוע.
מאידך, יש גבול לאמת. אם תגיד הכל בפנים, יקיעו אותך כאדם כפסיכי.
הרי מה הבדל בין חולה נפש בהגדרה ובין אדם רגיל. טוב אולי זה לא ממצה אבל חולה נפש מהסוגים הקשים יותר, לא עלינו, בד"כ אומר את האמת בפנים. אמת אינטואיבית. מביכה. האדם הרגיל, לא.
אני מנסה להיות צבוע. באמת. נשבע לכם. די עייפתי להיות "גיבור". לא להתערב. לשמור על ראש קטן, וכל הזמן נכשל בזה.
סתום כבר את הפה. אני ליצן החצר והמקהלה של שייקספיר. אם צריך לומר משהו שיש שתיקה בישיבה מביכה, אז הבני זונות הפחדנים יסתכלו אליי. ההוא יתן לי מכה ברגל. ואז אומר את זה ואחטוף בראש. עכשיו אני יודע שאני אחטוף. לא נעים לי לקבל את זה בפנים.
הייתי רוצה לומר שאני גיבור או תותח שלא ירא מאנשים חזקים ואומר את האמת בפרצוף. זה לא מקטע גבורתי זה מקטע טפשותי. טבע שני. אומנם לא תמיד אומר. אבל לעיתים.
שנים שנלחמתי בזה. היום למדתי להשלים עם זה. המחיר הוא כבד. תארו לכם מקום עבודה בו אתם אומרים לבוס שלכם את האמת בפרצוף? האמת לא יודע איך שרדתי עד היום?
אז אני לא אומר את כל האמת. תמיד. אבל כמעט תמיד.
להיות "גיבור". לעיתים זה מעייף.
שכולם מבצעים עוולה ואתה יוצא נגדם בריש גלי, אתה חוטף.
שאתה מייצג דעה שהיא בשוליים של הדעה השלטת אתה משלם הרבה.
תארו לכם שאתם עובדים במפעל גרעיני ואתם אומרים למנהל שלכם כי ברעידת אדמה הכור לא ישרוד. עלות השיפור היא 521 מיליון ין. לכור אחד. אתה מדווח את זה למנהל. הוא לא עושה עם זה כלום. כיצד תרגיש? אז זהו שאני אומר את זה לראש הפירמידה, ועל הטמפון שאין לי, מה שהם יחשבו עליי. שם זין עליהם והפוליטיקה הפנימית שלהם. לא רוצה עומס מיותר על המצפון שלי. גם ככה יש מספיק ממנו בכמויות. יש דברים בהם לא מעוותים את האמת.
לעיתים אומרים לי שאני אמיץ. אני רואה בי מכסת"ח מצפון. את המצפון שלי.
אבל בתקופה האחרונה עייפתי. יותר מדיי אנרגיות, שחסרות כעת, להשקיע בלשכנע אנשים כי הדרך שהם בחרו לא נכונה, שהתהליך הוא אחר. זה לא שאני צודק כל הזמן, אבל אני תמיד אומר להם שישמעו את הדעות האחרות. לפעמים דעות אלו הן לא שלי. אני רק מאמץ אותן לצורך הויכוח. האנשים לא יודעים את זה. ומזכירים לי את העניין אחרי שהדעה שלהם צדקה. לך תסביר להם שזה היה לצורך הויכוח. לך תסביר להם שע"י הספק שיצרת הם הגיעו לתובנות טובות יותר. מזוקקות יותר.
דעות מנוגדות. פרקליט השטן. איפכה מסתברא. זה מעייף. ולא משנה עם איזה אנשים אתה תעבוד. הם יכולים להיות הכי חכמים בעולם. עדיין קשה לנו לחשוב מחוץ לקופסה כי כך התרגלנו, אבל שמישהו חושב כך, לפעמים, הדעה שלו נחשבת חריגה ולא רצינית.

אבל יש הרבה דברים שלא אומרים.
אולי, אחרי כל השנים, הגיעה העת, לרדת מהגישה התמימה והילדותית כי האמת היא חזות הכל.

ועוד אמיתה אחת לסיום (הפעם של המיין סטרים) : אתמול היתה אחלה מסיבה אצל דיווה. המקום הזה הפך למקום חם וכיפי. ההרגשה הזו לגביו מתגברת ממסיבה למסיבה.