שונות

אז תמשיכי לזרוח. הטילי את האור שלך, גם, עליי.

המפגש שהיה אמור להיות התבטל. דיברתי עם השולטת המדהימה הזו על כך שזה יותר מדיי קיצוני, ואני מפחד שהיא תפול שם. איתה תמיד יש סיכון. סיכון שיפחת עם הזמן. היא בכלל שפחת הזמן. מתפתחת איתו. משתדרגת מיום ליום. לומדת. כמוני.
בכלל, מעדיף לעשות קפיצות קטנות בכל פעם מאשר קפיצות גדולות.
מצד שני, דוחף את עצמי לצאת מהגבולות. אחרת זה משעמם. לדרוך במקום זה הכי משעמם שיכול להיות.
ככה אני נע, בין פריצת הגבולות של שנינו, שמירה עליה, שמירה קטנה יותר על עצמי. והנאת כל המשתתפים.
ותמיד קיים החשש שמשהו ישתבש. שלא תרגיש בנוח, ולא תדבר. כי זאתי לא מדברת. אז ביקשתי ממנה לומר וגם לכתוב, שיהיה לי מול העיניים מה היא מצפה? מה הגבולות שלה? מה היא לא רוצה שיהיה.
וזה מסובך כי מצד אחד הדברים הקשים הם הדברים שמרטיבים שם למטה. ועושים שלוליות. אז קשה זה טוב, אבל כמה קשה צריך להעביר אותה? שאלת מליון הדולר.
מעט קשה, לא ייצור שום אפקט. הרבה קשה גם לא טוב ויצור רגרסיה. החלטתי לבסוף, שאני מעדיף, מעט קשה, ולהסתכן ב-50 מיליליטר של מיץ דגדגנים במקום "הרבה קשה", שייצור אולי 120 מיליליטר של מיץ כזה, אבל, גם, בעל פוטנציאל של ייבוש המאגרים לעתיד הקרוב (הם לא יתייבשו, אבל זה דימוי נחמד).
למותר לציין כי כל חיבוטי הנפש שלי, לפני, נמשכים הרבה יותר זמן מהסשן עצמו ולא משפיעים על הזונה מהסיבה הבנאלית שברור שהיא לא יודעת עליהם כלום.


היא כל הזמן מתבייכנת. דומה כי שום דבר לא טוב לה. ואני לא אומר את זה בצחוק. באמת שום דבר לא טוב לה. או לפחות, כך זה מרגיש. לא מספיק קשה. לא מספיק הרבה. ולעיתים דומה שהיא מערערת על הדרך שלי. האיטית, יש לומר, אך כזו שהוכיחה עצמה, עד עכשיו. ואם יש לך דרך ומערערים עליה, אז ניתן לסגור את העסק, למכור אותו למשקיעים ויאללה. מצד שני, אני יודע שהיא לא ממש מערערת על הדרך. אבל כמות הבכיינות של השפחה יוצרת איכות. איכות בכיינית שכן משפיעה. הרי מה אנחנו השולטים סה"כ? אנחנו יציר שלכם, הנשלטות והנשלטים. אם לא תעבירו אלינו את השליטה, אנחנו יכולים לשחק בנדמה לי.
אני כועס עליה והיא מתחילה לבכות.
מצד אחד, מוסרת שליטה באופן נדיר. מצד שני לא מרפה. זה בכלל לא קשור לבדס"מ. זה קשור למבנה אישיות. לא יכולה שטוב לה? תלמד לחיות עם הטוב, הזר לה. ואם לא תחיה איתו, אז שתעשהאת זה, בלי ללמוד.
יכולתי לומר שזה כיף להתמודד עם הדבר הזה של הבכיינות הבלתי פוסקת הזו, כאתגר, אבל זה לא. יש הרבה אתגרים אחרים שאני צריך להתמודד. עם זה אני מעדיף שלא. כי הוא מיותר.
יחד עם זאת אני מאמין שזה יחלוף לה. גם אותה קושרים תפיסות ישנות של שולץ הישן שהיא לא מצליחה להיפטר מהן, ואני מבין אותה. זה שאני מבין אותה לא אומר שהיא לא תקבל עונש על הבכיינות שיצאה לי מכל החורים. כי גם לבכות צריך לדעת.
בחזרה ליום-הולדת.
אז ביטלתי את המפגש. מה עושים עכשיו? בחיפושיי אחר אלטרנטיבה שתהיה מספיק טובה ובטוחה, לא הצלחתי למצוא. ההוא בפרוייקט. ההיא לא יכולה וההם בטיול. לא בעיה להשיג סשן מרובה משתתפים, בעיה לעשות את זה עם אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם בעיניים עצומות. שאתה מרגיש נוח. לא מספיק נוח, אלא הכי נוח.
ואז נזכרתי בה.
היא פנתה אליי לפני כחודשיים עם הצעה. השבתי לה, אז, שאני אחשוב על זה. הרעיון קסם לי, אך כרגיל, אני צריך לחשוב. עליה, בעיקר, ואיך תגיב. ואח"כ, השבתי לה, שבינתיים לא.
ובכלל איך לא זכרתי את ההצעה שלה? שתי המדהימות הללו. סשן בלי מילת ביטחון. שתי השפחות קשורות זו לזו, ושומרות זו על זו. שאחת חוטפת השנייה, לפי רצונה הבלעדי, יכולה להחליט מתי היא מתחלפת ומסתובבת לעבר האויב שהוא חבר. מעט חששתי מעניין היעדר מילת הביטחון, אבל סמכתי עליה. קראתי את הפוסט שלה, שוב, הפעם ביתר עיון, וקבענו. סגירות אחרונות בנייד בל"ג בעומר, מהמדורה של הילדה. הילדה, כרגיל, נזפה בי.

והזונה לא מפסיקה לבכות. כוס אמא שלה ושל מי שהביא אותה לעולם הזה. "יהיה לי יום הולדת מחורבן", בלה בלה. טה טה טי-טה טה טאם. מזיינת לי במוח. מכיר אותה. יודע שהיא קרובה לבור. האישה החזקה הזו, מתפרקת רק בדברים הלא נכונים. משחרר לה, במטבח, שהבייבי סיטר מגיעה ב-20:30, הזונה ממשיכה להתלונן, מכוח האינרציה, כאילו לא שמעה. רק אחרי כמה שניות, הבינה ונעצרה מבינה כמה היא מהבולה (תודה טרנסקסית- מאמץ את זה) ככה גם אסתום לה את הפה, וגם אצור אצלה את הציפייה.
היא מבינה שזה לא מסעדה. בעצם משערת. היא תמיד משערת. מה איכפת לי שתהיי רטובה מעכשיו?

נוסעים. כיסוי עיניים. מגיעים לרחוב שקט. מוריד אותה מהרכב. מתחיל ללכת איתה. רגיל. בקצב שלי שהוא מעט מהיר מהרגיל. רק אחרי 100 מטר אני קולט שהיא הולכת בקצב שלי. יד ביד עם כיסוי עיניים. בדרך יש צמחיה. עלים. אני מכניס אותה בעלים, היא נרתעת מעט. חוששת, מתכופפת וממשיכה כאילו כלום. עוד לא התחיל הסשן, או שכן, בעצם, ואני כבר מרוצה. מרוצה מרמת הביטחון שלה. בהליכה המהירה עם כיסוי העיניים, בהתגברות בנונשלנטיות על השיח, שעליו, פורצים מחצר בניין אל המדרכה.
נכנסים לדירה. הנשלטת השנייה שמה, מייד, כיסוי עיניים, עצמאית, בלי הוראה. כנראה אמרה לה מקודם.
אני שב ומזכיר לה שהיא בידיים בטוחות. עם האנשים הכי טובים שיש. נכון שאני מפיג לה את ה"חשש" הטוב, שהוא בן לוויה בעניינים הללו, חבר טוב. אבל זאתי, מי יודע מה עובר עליה עכשיו ולאיזה סרטים היא נכנסת. היא מבקשת ללכת לשירותים. מוביל אותה היא עושה פיפי עם הכיסוי. מביא לה נייר טוולאט היא מנגבת ואפילו מצליחה להוריד את המים.
יוצאים. הנשלטת השנייה קשורה. עכשיו זה הזמן לקשור אותה. אה, קודם אני מפשיט אותה. משאיר אותה עם חזייה ותחתונים. הן נצמדות זו לזו. מלופפות בחבל. הומור נזרק לאוויר. אין לי תיאור, טוב יותר, ממה שהיא רשמה, השולטת. אבל חייבים תיאור מעט. אשתדל לעשות אותו כמה שיותר יבש כי אני , עדיין, לא מרגיש בנוח, לתאר סשנים. עדיין לא השתחררתי מהחשיבה שמשהו בחוויה שעוברת לכולי עלמא נפגם. וגם זה תמיד נראה לי מפגן של : "שלי יותר גדול", שאני לא ממש אוהב, אז אשלב ברשותכם יובש הורג תיאורים.
אנחנו מתחבקים. מחייכים. שנינו חששנו מחרדת ביצוע. בייחוד שיש יום-הולדת. היא מסמנת לי על הנשלטת שלי במבט שאין סיכוי שאני מעביר אותו במלים. משהו בין איזו יפה, לאיזו חמודה היא נראית כך, עם הכיסוי. מבט, אולי, של לאכול אותה. מחימום הנשלטות, העניינים הופכים למעט רציניים יותר. הן מתחלפות ביניהן ושומרות אחת על השנייה כמו שתי חיילות בשדה הקרב. אני מרוצה מהתחלופה הזו. אין כמו לראות רעות בין נשלטות.
ההצלפות הופכות לחזקות יותר. אני מודה שאני מקדיש לשלי עוצמות גדולות יותר, וזה לא קשור לאהבה, בפעם הזו. זה, גם, קשור לעוצמת סף הכאב שלה.
תמיד נעים להצליף בשניים. אוהב את התיאום הזה של השוטים. את הקצב. את חלוקת העבודה.
על השולחן פרוסים כמה דברים שאין לי, וכמו ילד אני רוצה לנסות את כולם.
אחרי כשעה, הידיים שלהן מתחילות להתעייף כי הן מונפות למעלה וקשורות לקורת העץ המפרידה בין המטבח לסלון ואנחנו מאפשרים להן הפוגה.
אכלנו. פסטה טעימה שהשולטת הכינה.
ואז מתחיל החלק המשמעותי של הערב. עוד קודם היא שאלה אותי על מחטים. לפי עצתה, אמרתי לה, שאחליט כבר במקום. אני שואל אותה, כאילו אני לא יודע את התשובה, אם היא רוצה. היא מאשרת שכן.

מילה על מחטים. מחטים הם בגבולות שלי. זאת אומרת היו. לא הייתי עושה את זה בחיים, לולא האדם המופלא הזה. ללא אווירת הנינוחות, הטוב בעיניים, הכיף והשלווה שאחזה בנו. היא אומרת לי שאולי כדאי שגם אני אנסה עליהן. המבט שלי נשאר קשוח (מקווה) אבל הבטן מתהפכת לי. מחטים מזכירים לי דברים אחרים. סיטואציה לא קלה עבורי. זה לא מגעיל אותי, אבל זה לוקח אותי למקומות לא טובים (לא. לא הייתי אף פעם מסומם). היא לוקחת את המחטים בידיים, מסבירה. אני מקשיב בד"כ לכולם (אם אני מרוכז מספיק) אבל משהו בה בחיבור הזה, שנוצר ביננו, עוד לפני, ובייחוד כעת, נותן לי לבטוח בה. לא קל לי לבטוח באנשים. יותר מדיי אכזבות. יותר מדיי מנגנוני הגנה. אני נותן לי לבטוח בה. היא מחדירה את המחטים לשפחתה. אני נזרק לעולם הדימויים שלי. לא קל לי לראות את זה. היא אומרת שגם אני אחדיר ליהלום מחטים. אני נחרד. אני? מחטים? אבל אם היא עושה את זה על הנשלטת שלי, אז אני מעדיף להרגיש את זה, גם. וגם, אוהב ללמוד דברים חדשים. מי יודע אם ארצה להשתמש בזה פעם :)
מסבירה היכן יש לנעוץ, ממה להיזהר, כיצד, איך אוחזים, מה עושים, חיטוי, הכל. אני לוקח את המחט ונועץ בה. המחט קטנה יחסית, אך נדמה לי שהנעיצה לא נגמרת, למרות שהיא מהירה יחסית. לא כואב להן.
המחטים זה לא השוס מבחינתי, אלא מה שקורה אחרי. הן רק אמצעי. היא מטה את ראשה אחורה, בדומה לסאבית השותפה. הראשונה בספייס. השנייה בדרך אליו. אני מזהה מה שקורה. זה קרה כמה פעמים. אבל עוצמה כזו היתה רק בסשן היער, בו היא קרסה לי, כאשר היא קשורה לעץ על החבלים המקיפים אותה. כל גופה היה מוטה על החבלים. אז, לא ידעתי מה קרה. חשבתי שהתעלפה. אז, חששתי מאוד. לא הבנתי כל כך מה קורה? חוויה מפחידה.
עכשיו יכולתי להתחבר לספייס שלה.
הדום ספייס-הסאב ספייס לעניים, הוא מוגבל בעוצמותיו. לי לפחות. אני חושב, גם, שלהרבה אחרים. כל עוד אתה לא מצוי במה שרואות עיניי המתרחש על הספה, אז אתה לא בספייס. אתה בהנאה גדולה, אבל לא בשום פאקינג ספייס.
היא שואלת אותה אם הכל בסדר. יש לה בחילה. יותר מדיי ספגטי.. סה"כ ננעצות בה 6 מחטים. נראה לנו שמספיק עם המחטים, כי אלו עושות את העבודה. וזה נראה לנו מספיק לפעם הראשונה. אני אוחז בידה. היא צפה ומתעלה יותר ויותר.
כאמור, תמיד כיף לראות את השפחה בספייס. מעין תחושת עילאות. היא מחוברת אליי, מתוך הידיים שלנו. אני ממש מרגיש את האנרגיות שלה זורמות דרך ידה וממלאות את גופי.
אני מרגיש משהו אחר. תחושת שייכות אליה. לא במובן הבדסמ"י אלא במובן של הזוגיות, של קשר, של אהבה.
אני מתמלא אהבה אליה. אני כל כך מאושר מעובדה אחת פשוטה - בגלל שהיא מאושרת.
התחושה הזו נמצאת לעיתים, ומגיעה, אבל לא כך.
אושר ממלא אותי שהיא מרחפת לה. מרחף איתה. העוצמה חדשה לי. בתחילה אני משייך אותה לעניין המחטים ופריצת הגבולות, אבל ככל שעובר הזמן, אני מבין ומתחבר אל התחושה.
זה לא סתם אושר, זה אושר עילאי. תחושת שלמות. ואז מתבררים לי דברים. על אהבה, על הזוגיות. על התמודדות עם הקשיים.
אהבה היא דבר חמקמק. אהבה היא אחותה התאומה או החורגת של השנאה. כשאדם אהוב פוגע בך, אתה שונא אותו יותר מהאויב הכי מר שלך. אתה סולח לו ומפסיק לשנוא, אבל התחושה הזו של השנאה, של איך יכולת להרגיש כך, מלווה אותך. אתה מפחד ממנה. מעצמך. מאיתנו. ההרגשה הזו של השנאה כאילו פגמה באהבה. נכון שהיא חלק ממנה לעיתים והכל מכופר. אהבה חזקה מנצחת הכל, אבל כל אחד עם הסרטים שלו.
ושם בספייס הזה שלה, הצלחתי סוף סוף באמצעות האושר המושלם, שאחז בי, להתגבר על החשש הזה. עכשיו אני גם אוהב ללא גבולות. ללא פחדים.
דרך האושר שלי הבנתי אותה. אותנו. את האהבה שלנו. הייתי מאושר כאילו אני זה שעובר את הספייס. היא היתה בספייס ואני סידרתי את התובנות בעזרת האושר.
בעזרת הספייס שלה, שגרם לי להיות מאושר, באופן הכי טהור שיש, הבנתי כמה אני אוהב אותה.
ניתן להסתכל על זה בקרירות, ולומר שחיפשתי אישור לאהבה שלי. אני לא צריך אישור.
אני צריך להרגיש. להרגיש מלא בה. בוטח באהבה הזו ללא שום גרגיר של עוררין. של ספק שבספקים.

ברגע הקסום הזה הרגשתי מאושר.
הרגשתי שלם.

תודה זוג נפלא על שאפשרתן את זה. זה לא היה קורה בלי האווירה הכל כך מיוחדת והנינוחה שהשריתן.