היה לזה פוטנציאל.
בפעם האחרונה הזרע נשפך ישר לתוך צווארה. נראה לי.
מישהי אמרה לי שכאשר זה ישר נוחת בתוך הצוואר אז אין לזה טעם. הגיוני. אין שם כבר בלוטות טעם.
היא היתה מהמשפריצות. "סובי סובי ממטרה". עד מהרה נדמה היה שרסיסי השפרצות בכל החדר.
משפריצים עליך ואתה חושב שזה גשם. היורה והמלקוש יחד.
גשם ברכה על אדמת בעל.
היא לא יכלה לדבר כשהייתי מזיין אותה. היתה מתעפרלת לתוך העולם שלה. וכך היתה משאירה רווח ביננו. כאילו זה לא אני שם. מתרכזת בעולמה. היא שם בשבילה. אני שם בשבילי. אבל רק לקראת הגמירה.
אחרי שמצצה זויינה והוצלפה וכאב לה עשתה כביסה. אני הלכתי והיא עשתה כביסה. "אין מצב שהוא מריח את הריח שלי".
לילה טוב ובוקר טוב כל יום.
מייל כל יום.
הפחתת סיגריות.
לאט לאט שליטה מנטלית. לאט לאט. אולי יותר מדיי לאט. והיא אוהבת כאב. היא פשוט לא יודעת עד כמה. הגוף מסוגל ליותר. וסופג ומכיל.
היה לזה פוטנציאל.
ספייס ראשונה. הפעם הראשונה שמישהי נכנסת לספייס מרגשת.
ה"ונילית האהובה עליי".
היא היתה גומרת ללא קושי. זה כיף להיות עם מישהי שגומרת ללא קושי. מחדירה, מאצבעות. רציתי לנשוף אוויר על הכוס שלה, רק כדי לראות אם תגמור גם כך.
אחרי כל כך הרבה גמירות אתה מתפתה להאמין ש"זה לא היא, זה אני".
בסוף כשייגמר תהפוך את המשפט. הכי קל להפוך את המשפט. יהא לא נכון להפוך אותו.
היה חיבור טוב, אישה מדהימה. מעניינת, חכמה, חזקה.
לא אהבתי אותה. עדיין לא. זה היה מגיע. כנראה. מנסיון. מכיר כבר את נתיב הרגשות הללו. פסעתי בו פעם.
היו לה תכונות טובות שאני הכרתי. את התכונות הרעות לא רואים בקשר כזה. עדיין לא. אולי אף פעם לא.
אחרי סשן קל הייתי מלטף את פניה.
היא היתה מסתכלת עליי.
השתיקות הללו יפות. לדבר זה כבר בנאלי. בשתיקה של דקה ועיניים מוצלבות היה עובר מידע רב יותר מאשר חצי שעה של דיבורים.
והיה מעולה והיה את החיבור הזה. לרצות ממש להיות עם מישהי. וגעגוע.
והיה גם פרגון גדול מזו שאני אוהב. ורצון שימשיך.
והתחלנו להתפקסס על עצמנו, כל אחד מבין את מגבלות הכח. את יתרונות החולשה.
טעות אחת קטנה-גדולה וזה נגמר.
וזה לא משנה אם מאמין או לא. אם זה בצחוק או לא. אי אפשר להמשיך.
היה לזה פוטנציאל.