כל בוקר מחדש.
אני עובר דרך המשרד שלה בחשש. מה תאמר לי היום.
בבוקר פתחתי את הדלת הראשית וישר נכנסתי למשרד שלה.
עפ"י הפנים שלה למדתי להבין...אז לא הסתכלתי עליה. היא רצתה לומר משהו :"בוקר טוב.." אבל לפני שהספיקה לומר דבר אחרי ברכת הבוקר האוטומטית אמרתי לה : "יש לי בקשה אלייך. אני לא רוצה לדעת על ההרוגים שלנו לפני שהתקשורת מודיעה. אל תגידי לי. אם את יכולה לשמור את זה לעצמך אני אודה לך. במילא אשמע את זה בתקשורת. זה יותר מדיי קשה לי לפתוח כך כל יום את הבוקר. תני לי להיות בת יענה מעט, בסדר?". היא הנהנה.
כשהיא הלכה הביתה בערב היא עברה לידי ואמרה שלום. הפעם הסתכלתי עליה בחשש. חשבתי כמה חיילים היום? האם בכלל? היא הרי כבר יודעת. הפנים שלה לא הסגירו שום דבר. לבשה פוקר פייס? באמת אין?
פתאום העובדה שיהלום לוקחת לאיש שלה אוכל היום כשייפגשו (יש סיבה טובה ומגיע לו, לאיש) נראתה לי מוזרה בלבד ולא טומנת בחובה סיבה או מקור לקנאה. הכל פרופורציות. דיני נפשות.
פה זה סה"כ אהבה. אהבה מודרנית.
אין משהו שאני לא רוצה לדעת. ופתאום יש כזה.
אני לא חייב לדעת.
לפחות ככה אמשוך עוד כמה שעות בבוקר.
הרי בסוף אדע.
ארוויח אי ידיעה.
אדחה מעט.