מי בא לרוץ?
עוד אחד מסיפורי ההתגייסות לעזרת החיילים. את הסיפור הזה לא יספרו בעיתונים.
אני מקווה שלא.
חייל מילואימניק. הוא אוכל שטויות מזו תקופה. אוכל לא טוב. בלשון המעטה.
היא לא יכלה לעמוד בזה. אז היא עמדה והכינה פשטידה קציצות ועוגה (ואורז וסלט, איך לא שמתי לב לזה, תודה יהלום)
אני אומר לה שלהכין אוכל ל"איש שלה" שלה זה אינטימי. היא מגחכת כשהיא שומעת את המילה הזו.
"אינטימיות" היא מילה שחוקה. שחקתי אותה עד דק. מפזר אותה תחת כל עץ רענן. תחת כל עץ נדיב.
אני מתעצבן על הנחירה/צחקוק שלה. ואומר לה שוב בחיתוך דיבור אחר "שלהכין אוכל למישהו במיוחד, זה אינטימי".
נכון שאינטימי זה שחוק, אבל גם שחוק יכול להיות אמיתי.
היא לא מגיבה. ואני יודע שהיא מסכימה איתי.
היא אומרת לי "אם הייתי מכינה אוכל לחייל רעב לא היית אומר לי לא"? "כן אני אומר לה אבל זה לא חייל "רגיל". זה משונה עבורי.
"ואם אתה היית עכשיו במילואים נראה לך שלא הייתי מכינה לך אוכל"? טוב לדעת שהיא משווה ביננו. זה מעולה.
ומי אני שאפגע במנהלה? אני אשאיר חייל רעב? אני אפגע במאמץ המלחמתי? הצבא צועד על קנאתו.
אנחנו עורף חזק.
הייתי כותב עוד משהו על קנאה, אבל לא רוצה לשחוק גם אותה, או שבעצם עדיף לשחוק?
מה את עושה? את לא חושבת שאת מגזימה? לפחות תעשי את זה כשאני בעבודה. אה, אני בחופש. תמשיכי. בכל זאת חייל רעב. מה אתה קטנוני? הוא לא סתם חייל. וגם אם היה סתם חייל. זה בסדר.
באמת שזה בסדר. זה לא. או שכן.
באמת שכבר לא יודע.
אז היא הכינה הכל כפול. שתי תבניות פשטידה, 2 עוגות, כמות כפולה של קציצות. כדי שיישאר לנו.
כדי שלא ארגיש מבולבל מדיי.
לראות אותה עומדת במטבח ומכינה אוכל לאיש שלה.
זה מוזר.
מקווה שיהיה לו טעים לפחות.