היא נכנסת לרכב שלי.
היא עם שמלה קצרה. נראית בדיוק במידת הזנות המתאימה. מדיום רייר כזה. עם הזמן תהפוך למדיום וו'ל. כנראה שלא איתי.
חיוך של מבוכה. אני מסתכל עליה. היא אומרת לי שלא אסתכל עליה כי היא נבוכה. אני אוהב את המבוכה הזו שלה.
אישה חזקה או מצהירה שהיא כזו. חוזקה מדדה לפניה. אז אני ממשיך להביט בה, בלי לומר כלום. אם היא לא חזקה אז גם אני לא. מה זה חזק בכלל?
אני מחבק אותה. יש שנרתעות מהחיבוק הזה. אולי הוא נתפס כרגיש מדיי. מוגזם מדיי. עבורי הוא בדיוק כמו שאני אוהב. לפני שהזין שלי ייכנס אליה, אני חייב להרגיש אותה. מישהו שרציתי להביא פעם למישהי על תקן זין שהצמיח גוף, אמר לי שאישה בשבילו היא "מכלול". מכלול זה גם חלק מכלי נשק.
אהממממ זין שהצמיח גוף.... אם כבר מדברים על צמיחה?
פעם, לפני עידן עידנים, נשים היו כוס שהצמיח גוף (שוב התיאור הנלוז הזה. לא יפה) טוב אף פעם הן לא היו ממש רק כוס, זה מגעיל לומר. הן היו גם חור. של פה ותחת. בוא נאמר שלא היה חשוב מה אישה אומרת כל כך, כדי להכניס את הזין אליה. אתה גבר דביל וזה מה שאתה. זה לא אני הייתי אלו הגנים. אבולציה או בריאה? לי ולזין שלי הויכוח לא שינה ממש. ואז אתה מתבגר. בין היתר על ידי "טראומות". חבל שלא לומדים בדרך העדינה יותר. למשל, אין לי בעיות זקפה. לפחות לא בינתיים. אבל כאשר הזין שלך מסרב לעמוד מול "כוס יפה" פנים יפות וכל השאר, אתה מבין שכוס יפה לא מספיק. לפחות לא לך. וזה מכה בך. זכיתי בהארה? או הפכתי לכוסית? שניהם?
פעם לפני הרבה זמן, הזין היה עומד מדברים אחרים. היום הוא עומד גם מדברים אחרים.
היום 5 אותיות על מסך יכולות להעמיד את הזין שלי כמו טיל שיוט, שנייה לפני פגיעה במטרה רחוקה. כמה מרחק? המרחק לא משנה. 5 אותיות כמו : "עשיתי".
אז אני פעם ראשונה איתה. נדמה לי שהיא לא קיבלה, מזמן, את מנות הכאב שאני מפעיל עליה. היא מתפתלת מולי כמו צלופח עם הפרעת קשב. מצטער גברת, את הריטלין שלי אני מפורר עם כרטיס אשראי ולא מחלק לאחרים. אגואיסט ולא מסריח.
"אני אוהבת את הגוף שלך", היא אומרת לי. אין כמו מחמאה מאישה כדי לחרמן אותך יותר.
אני סוטר לה. אני רוצה להכאיב לה יותר, אבל לא עכשיו. אני אוהב את המפגשים הראשונים. אתה יכול לטחון את המוח שעות על גבי שעות. על מה אני אוהב ומה את אוהבת או חושבת שאוהבת. ואני ככה ואת ככה. ואני אעשה אותך זונה שלי. ואני אביא גברים אחרים. מי בכלל רוצה עוד גברים אחרים? אני. למה? ואסרסר בכוס שלך. רק בכוס. ואפילו שהעברת את הלב שלך לכוס שלך, תקטיני אותו למינימום הנדרש, כדי שכאשר הם ייכנסו אלייך, הלב ישמור על פרופיל נמוך. כדי שהזין שלהם לא ייפגש עמו. כדי שלא יעשו הכרות.
וככל שהיא נאנקת כך אני רוצה להכאיב לה יותר.
שעות של השפרצות על המקלדת. מסתיימות כאן. בזעקות. אזעקות אמת וחובה. יותר מדיי אזעקות.
ואני מזיין אותה וגומר. ואח"כ מדברים, ושוב, אני מכאיב לה, ושוב מזיין. ולא גומר. ואח"כ היא תמצוץ לי. תעשה עבודה מעולה הזונה ותבלע ותנקה. אבל כל זה לא ממש חשוב. זה סיפור המסגרת. הטכני. הוא באמת מחרמן ויש בו תנוחות וכאב ויצרים ומיצים מסוגים שונים. הוא לא חשוב. עכשיו הוא לא חשוב. חיבור בין שני אנשים שרוצים.
כל המלל שנשפך (יותר מדיי?) התנקז לאותה שנייה של מבט כשהיא הסתכלה עליי. ואני עליה.
יש את השנייה הזו בה אתה רוצה לטרוף או לא? והיא הקובעת.
יכול להיות שאצל חלקכן זו שנייה של להיטרף או לוותר על ההיטרפות? תמיד הרצון לטרוף מגיע עם טירוף. טירוף חושים.
למדתי לסמוך על השנייה הזו. משווה אותה תמיד לרגעים האחרים שלי. אם אני לא רוצה לטרוף זה לא יילך לי ועדיף לוותר. ואז התכנסנו. חיבקתי אותה תוך כדי שאני מכאיב לה. לא נותן לה ללכת ממני. רציתי להכאיב לה אפילו יותר. כדי שתרגיש. והיא בכתה. והיא הרגישה. אולי מעט יותר מדיי. אולי פחות מדיי ופחדה. פחדה מיותר מדיי דברים.
"אף פעם לא הייתי עם גבר ככה". "אתה גבר מיוחד".
אין כמו מחמאות לאגו משוקם. אסיר. תודה.
ואת אישה מיוחדת, מיוחמת, מחוממת? מבולבלת? נקרעת? לא באתי בזמן הנכון אה? הייתי רוצה לחשוב שזו הסיבה. חוששת?
נשארנו עם החשש הזה.
או שיותר נכון לומר : החשש נשאר.
אנחנו לא.