הייתי כותב עלייך כאן.
אבל יש מחיר לכתיבה.
לא מוכן לשלם אותו.
הייתי רוצה לכתוב על הפוטנציאל שלך ועל כמה את זונה.
ועל כמה את תמונת ראי לבבואה שלי.
הייתי רוצה לכתוב על המשיכה ועל האימג'ים שלך בכל מיני תנוחות.
הייתי רוצה לכתוב שאני יודע שאת תהיי שלי. בסוף. את חושבת שאת כבר שלי, אבל יש לך דרך ארוכה.
הייתי רוצה לכתוב שיש לך עוד דרך ארוכה.
והייתי רוצה לכתוב לך שיש לך ולנו פוטנציאל אדיר.
ההזדקקות שלך מגבירה את שלי. אני מכיר את ההזדקקות הזו.
תני לי בנאליות אמיתית. מעדיף אותה על פני מקוריות מתחסדת וצבועה. ובעצם אין בנאלי בזה.
בנאלי לנשום? בנאלי לאכול? בנאלי לישון?
אהבה היא בנאלית?
ואחרי כל מה שנחווה וגם מה שלא, אחרי כאב מסוגים שונים, אביזרים, כניעות, השפלה, רטיבות וגירוי מתמידים, משימות, דיווחים, הרגע שתמצת וישוב לתמצת את הכל יהיה כאשר היית ותהיי צמודה לרגליים שלי ואלטף לך ראשך. וגם הוא רגע שיכול להיות עקר.
הוא תמונה יפה, אין ספק. הייתי בתוך התמונה הזו הרבה.
הוא יכול להישאר רק כאימג' יפה.
קריקטורת בדס"מ, אם תרצי.
אבל הוא יכול להיות מיוחד.
תמצית.
הייתי רוצה לכתוב שאני מרגיש שאת יכולה להיות שלי. יש לנו פוטנציאל. אבל לא די בו. כמו שלא די באהבה להחזיק מערכת יחסים. יש עוד הרבה דברים מעבר לפוטנציאל. ואת צריכה להתאמץ. את מסוגלת להתאמץ?
אני לא "חווית שליטה". הייתי מספיק.
אני לא זה שכל הפנטזיות שלך יוטלו עליו.
זאת אומרת אני רוצה לדעת על הפנטזיות שלך. אפילו באלה שאת מתביישת, אם את מתייבשת. אבל אני לא כלי לסיפוק מאוויים. את כן. את מרגישה את זה?
ובעצם מה זה משנה. זה מפגש רצונות. של שנינו. בהתחלה ביתר שאת ופחות ופחות בהמשך.
אח"כ זה רצון אחד. שלי.
נכון, שלרוב, הוא עולה בקנה אחד עם תמונת הראי שלך. נכון שזה נראה לך רחוק, אבל אני לא חושב שאת תרצי להתנגד.
אני לא צריך "להעניש" אותך. העונש הוא עקר ביחסים שלנו. אולי רק להאניש. יותר ויותר.
את חושבת שאני יודע הכל עלייך עכשיו?
אני רוצה לדעת עלייך יותר ממך.
אני לא צריך להתגנב בתמימות מעושה מעבר לקווי ההגנה שלך.
אני לא מבקש שתמסרי לי את כל מפות שדות המוקשים.
את תפני אותם בעצמך.
את יכולה גם שלא.