לא יודע מדוע נזכרתי בזה דווקא כעת?
האמת שאני יודע אבל זה לא משהו שאני יכול לכתוב עליו.
הלוואי שיכולתי.
היה לה כוס רענן.
כוס שהצמיח גוף.
גוף לתפארת מדינת ישראל.
ומה עם המוח? מי שלט על מי בתשלובת מוח-כוס הזו שלה?
הכוס על המוח או המוח על הכוס?
ואולי הם עשו רוטציה?
ממשלת אחדות? שליטה משותפת?
באותו זמן לא היה אכפת לי כל עוד הוא היה נרטב היטב. גם הנרטיב שלנו היה פשוט.
לה לא היה ממש אכפת ממני. לי לא ממש היה אכפת ממנה כל עוד הייתי מזיין ומסשן לה את הצורה. סף כאב גבוה. הכאב גדול מסך חלקיו.
היא היתה מחוברת רק לעצמה. אני מקנא בה על חוסר המודעות שלה, על האגוצנטריות, על הפשטות. על המשחק.
מתחלפת מלמעלה.
הכוס שלה היה כלי נשק. חד. ממוחזר ויעיל.
אני הייתי סוג של ריבאונד. היא היתה סוג של זריקות מקו השלוש. הייתי טוב בכדורסל. היום אני חלוד.
הייתי מזיין אותה בכאב ובכוח. אהבתי לסטור לה על הפנים. ועל הכוס. זה שהצמיח.
כמה שהיתה זונה בפוטנציה יכלה לגרום לאימפוטנציה כאשר לעיתים היתה נשכבת כמו שק תפו"א. אבל רק לעיתים. כנראה רק כאשר רצתה למשוך ממני אלימות.
בשאר הפעמים : כוס פאטאל.
לכוס הזה היו חוקי פיזיקה משלו. גם כח משיכה וכוח אינרציה משלו. התמדה בעברית. רק שלא התמדתי. כמה אפשר?
הכוס שלה היה השמש והזין שלי כוכב לכת. הכוכב הזה מת.
הוא גם היה כוכב קופים, חור שחור. בולע ואוכל כל. לא נותן לאור לצאת מתוכו.
אם להיות כנים זיינתי לה את המוח טוב יותר משזיינתי לה את הכוס, אם להיות מעט כנים יותר, הייתי אומר שיכולתי לזיין אותו, אם היתה מקשיבה או יותר נכון מפנימה. אבל היא היתה נימפה שלא מפנימה.
אם להיות כנים (2) אני "מתגעגע" רק לכוס. אני מתגעגע כי היתה לו אישיות שאין להרבה פרסונות שהכרתי גם לאחריה. אני גם לא אוהב בני אדם שהם פרסונות. פרסונה היא דבר מבולבל ומריר. וכשהיא היתה מזדיינת היא היתה כולה כוס. בלי מרירות, בלי רגשי נחיתות, בלי כלום.
אז אני מתגעגע לכוס שלה. טוב, אולי גם למבט המופתע והחצי חכם שלה כל פעם מחדש כשהייתי חושף אותה לעוד משהו קטן.
הייתי הטוטם הכי שקרי שהיא בנתה לעצמה.
וגם אותו היא ניפצה.
למזלי.