נכתב לפני זמן מה ופורסם.
ואז הקשר שב לחיים.
והיה אמור להיגנז. להפוך לטיוטה ונשאר. ואז חזר לחיים. נשם באופן עצמוני.
ואז שוב מת. בלי תחיות. עם הרבה תהיות.
המלים הן אותן מלים. הרגשות הן אותם רגשות, רק בעוצמה אחרת.
עברו ימים רבים מאז. מספיקים. ולא.
אבל אלו הקשרים האלה. אני נשוי. אני אוהב את אשתי. אני לא איפרד ולא רוצה להיפרד ממנה. הקשרים הללו נושאים איתם תאריך תפוגה בלתי נודע.
פצצת זמן. אתה לא יודע מתי היא תתפוצץ. אולי גם פצצת עשן.
צריך רק להודות על הסיפוק, על המסע, על האהבה הזו, על השליטה, על השחיטה. זה הכל.
כמה שזה כואב זה עדיין בעל יתרונות הגדולים מהחסרונות. החיסרון שבגעגוע.
אלו המלים שפורסמו אז ונכונות אפילו יותר עכשיו.
את יכולה לקרוא.
תבחרי מה לעשות עם זה.
--------------------------------------------------
לפני שהכרתי אותה פנטזתי על כזה דבר.
וכשהכרתי אותה הבנתי שעד כמה שפנטזתי על איך שליטה אמורה להיראות. ועל איך אמורה להיראות מערכת יחסים כזו, הבנתי שהדמיון שלי היה מוגבל.
וזה לא שאני חושב שהדמיון שלי מוגבל. להיפך, אני מחזיק מהדמיון שלי. כשלעצמו, הוא לא מחזיק ממני אבל לא הכל מושלם בחיים.
אתה יכול לדמיין הרבה דברים. סיטואציות. מסיבות, כאבים מסוגים שונים, קשירות, סשנים, נוזלים, מצבי צבירה, מצבי רוח, רוח וצלצולים.
צלצול השכמה.
אבל אתה לא יכול לדמיין רגשות.
כמה שתרצה. לא תוכל.
וכשאתה מערבב שליטה ואהבה אז...לא צריך לספר לכם. וכשאתה יוצק לעניין התאמה עילאית אז...
כל החבילה היתה מיוחדת. ואני לא אומר את זה כי אהבתי אותה.
היו לי אהבות בחיי כדי להבין. היה בה משהו.
היה משהו בהתאמה הנהדרת הזו. נדיר.
הכל זה התאמות.
ואז היתה פרידה.
בנאלית כמו כל פרידה אחרת.
כאב בנאלי.
כאב חזק בנאלי.
תחושת אובדן בנאלית.
והכי בנאלי שזה לא היה "זה לא אתה, זה אני" זה היה יותר "זה הקשר הכי טוב שיכול להיות לי".
ואחרי? נכיר מישהי חדשה?
ברור שכן.
והיא היתה כל מה שחיפשתי ורציתי. ויותר טוב.
זיכוך. זיקוק.
זיקוק שנסק בדרמטיות, התפוצץ וכבה.
לפעמים אני שואל את עצמי אם היה שווה להכיר אותה?
אני תמיד משיב שכן.
-------------------------------------------
אז אולי אני חסום, אבל אני לא רוצה להיות.
חכי מעט.
ממש מעט.
תאונני בסבלנות.
אני לא אובייקטיבי אבל זה שווה את זה.