שונות

קאברים בדרך כלל זה לא משהו, אבל תראו איזו גרסה. למשתעממים על נקלה חכו לדקה 3.

 

אבל משהו בכוס הזה אחר.

אני לא יודע אם זו המורפולגיה של הכוס או הפתולוגיה של המוח, אבל בשורה התחתונה זה הכוס הכי מגיב, (מגניב?) אי פעם, לאצבעות שלי.

הוא מגיב גם לזין שלי, כבודו במקומו עומד, אבל עדיין אני לא יכול להשוות את זיוני הזין שלי לזיוני האצבעות שלי. 

בוא נאמר שאם לזין היתה קנאת פין, הוא היה מקנא באצבעות.

הוא אחד, אומנם עבה יותר, אך הן חמש. לעיתים גם עשר. האצבעות הן לויאליות אחת לשנייה ויודעות להחליף לסירוגין. וגם אצבעות יכולות להתעייף. ואז הן מקנאות או מוקירות מכשירים חשמליים עם סוללות.

והכוס הזה מגיב.

הוא התחיל להשפריץ. סובי סובי ממטרה. ושוב, אני דורש משמעת מים. שלא תתייבשי.

ואם אני מחבר מהדק משרדי גדול לכל אחת מהפטמות של הזונה, אז הכוס הזה מגיב אחרת.

וזה לא פלא. כי היא זונת כאב. היא זונת כאב והיא בכלל לא ידעה את זה.

הכל ראשוני. אני מקנא בה על ההתרגשות הזו. על הראשוניות.

אבל עדיין מצליח להתרגש שלא לומר להתחרמן מזעקות הכאב והקרב שלה כאשר הכאב הופך ל"בלת נסבל-תוריד את זה ממני-לא אל תוריד זה כואב שמורידים-אל תנענע את זה בבקשה. די. די". אני חושב שהזין שלי רגיש לזעקות שלה. השמיעה שלו לא נפגמה כמו זו שלי.

 

יש משהו בראשוניות שאפשר לתעל אותו. אני רוכב על ההצלחה.

אני יכול להיות די בינוני כשולט, כאחד שמכאיב, מזיין ומזיין את השכל, אבל אני הראשון.

רק אחרי שתעבור כמה שולטים תדע להעריך. בינתיים היא מאריכה, אך לא בדיבור. מעריכה.

האם אהיה מיוחד בעיניה גם כאשר תחווה מישהו אחר?

נראה לי שכן, אבל אני די משוחד.

וגם אם לא אהיה, עדיין תזכור לי חסד נעורים.

אני יכול להיות חרא של אדם ושולט והיא תצא בהצהרה של "הוא הראשון שהכניס אותי במצוות אברהם אבינו" או משהו כזה.

סתם כדי לא להרגיש חרא עם עצמה שהיתה עם חרא של אדם, כמו כאלה שעברו כאן טראומה. להתמודד עם הדיסוננס הקוגנטיבי. 

במקום לקלל היא תאמר משהו כמו : "את זה אני לא יכולה לקחת ממנו".

תסמונת שטוקהולם. אז בטח שאת יכולה. כי כל אחד עם שוט ובוגר קורס "מבוא לשליטה בסיסית א' " יכול לתת לך את ההרגשה הזו.

זו לא הוא. זו את. את והרגשות החדשים שלך. התרגשות פלקטית. של החדש, הבלתי מוכר. פומפוזיות של שליטה. פמפום של אדרנלין.  

כמו אהבה. מעוורת. כמה פעמים גילינו, שאדם שאהבנו הזיק לנו? לא היה מתאים, היה נכה רגשית, שאב מאיתנו אנרגיה ולא נתן בהתאם. היה לו אגו ענק שהרס כל תקווה ליחסים תקינים. אחד רגיש. בעיקר לעצמו.

 

לעיתים אני שואל את עצמי אם היא באמת נהנית מכל הדברים. כי הכל נדמה חסר רגש. או יותר נכון חסר מניפסט רגשי.

"תעמדי ככה".

"תשתי מים מהקערה".

מזיין אותה בין קני הסוף. זה הסוף שלה וגם ההתחלה.

והיא מקבלת הכל בנונשלנטיות. נונשלנטיות ממתנת. במקום למהר איתה ולהעמיס עליה את כל הרפטואר וחידושי רגע ואלתור אני מתקדם יותר לאט.

מבחינת : אם היא לוקחת הכל באדישות (והיא לא. היא רק מראה כך) אז נעשה לה את זה עוד יותר לאט.

ואח"כ בכתב היא הופכת לגיבורה.

"מתגעגעת"

 

לשמחתי אני חושב שאני עוזר לה להפוך לגיבורה גם במציאות. זה לא מעשה אצילי. זה אינטרס מובהק.

היא לא יודעת אבל אני מגניב לה לכוס את טיפות האומץ המיוחדות שרקחתי.

אבל היא לא באמת זקוקה להן. 

היא אמיצה בזכות עצמה.

אפקט פלסיבו.

 

 

"חשבתי על זה זה לא יתאים ביננו" במקום שיחת טלפון.

 

 

עיניים מול עיניים אנחנו יותר חלשים, יותר פחדנים, פחות אמיצים.

 

ואני חושב שבעבורי להסתתר מאחורי מלים בווטס אפ זו פחדנות, אז אני מתקשר. לעיתים גם כשלא צריך. 

מנסה לשמור את המלים החזקות יותר, המשמעותיות יותר, לאישוני העין. לחוסר הנעימות לעיתים. שלא אצא פחדן. בעיקר בעיניי עצמי. כי אני יכול לקבל אם מישהו יאמר עליי שאני פחדן אבל אם אומר זאת על עצמי, אז יכול לסגור את הבאסטה שקרויה "אני". אולי גם אני פחדן. מפחד שאתויג כפחדן בעיניי עצמי. אל תפחד מהפחד וכל השיט הזה.

 

אבל גם אני בווטס אפ, לעיתים, כאשר אין מה לומר כל כך בשיחת טלפון.

 

שונה הדבר אחרי שזיינת את הכוס, המוח ואולי את הלב שלה. לפחות מגיע לה שתסתכל לה בעיניים ותגיד את המלים. 

 

ושכחתי מה בכלל רציתי לכתוב. 

לא נורא. 

בסוף הכל אותו דבר : מחשבות ומלים.