לפני 10 שנים. יום שבת, 20 בפברואר 2016 בשעה 18:10
15 שנים.
15 שנים אני נשוי לאישה המדהימה הזו. היום זה יום הנישואין שלנו. הכרנו עוד לפני. סה"כ אני מכיר אותה כ-17 שנה.
באתי לסכם סיכום כבד של מה שעברנו.
ואני מודה ששכחתי כמעט מהיום נישואין. כן אני עד כדי כך גרוע. לא רומנטיקן. אני גם לא יודע לעשות בכאילו. מצטער.
ואני הציני לתאריכי ציון מודה שישבתי עם עצמי לסיכום. ורציתי לכתוב.
על יחסי אהבה-שנאה.
על יחסים סגורים.
על יחסים פתוחים.
על שליטה.
על חוסר שליטה.
על הבטחות.
על איך מרגישים שמפסיקים לאהוב אותך.
על שקרים.
על אמת.
על השמיעה של השיר הזה ומה הוא עושה לי.
על הבטחות עצמיות.
על בחורות נוספות מאיימות ועל בולבולים מעופפים באוויר של אחרים.
על אכזבות.
על אהבות מקבילות.
על סיפוק.
על אושר. ואומללות.
על בגידות ושקרים בעבר
על אמת כואבת ונאמנות בהווה.
על אהבה שמתרסקת ומתאחה מחדש. לא כמו עוף החול. יותר כמו חתול בעל שבע נשמות.
ואז אמרתי לעצמי למה?
הרי אפשר לסכם הכל במילה אחת. אומנם בנאלית ולא מוערכת מספיק אבל מילה חשובה.
תודה.
פעם כשלא היו לנו ילדים. כשהיינו וניליים להחריד, כשלא היינו נשואים. כשהיינו ממש ילדים מאוהבים בלי מסיחי החיים, דיברנו על החשש שיום אחד זה יעבור לנו. כמו למיליון זוגות אחרים.
ואז אמרת בחכמתך, שגם אם נאבד 80% ממה שיש לנו עדיין מה שיישאר יספיק לנו לקיים אותנו.
ואחרי שאיבדנו במשך תקופות מסוימות, אפילו יותר, ונדמה היה שלא נשאר כלום, הסתבר שעדיין נשאר.
אני רוצה לומר לך שצדקת.
תודה על הכל.
אני מרגיש הכי בר מזל בעולם שהכרתי אותך.
ואני מתנצל שאני כותב את זה כאן, למרות שאמרתי לך את זה מליון פעם.
את אישה נדירה.
ואני לא אומר את זה רק כי אני אוהב אותך.
פס הייצור שלך נסגר. לא עושים כבר כמוך. את היית אב טיפוס או במקרה הזה אם טיפוס, של אישה בסדרה של מהדורה מוגבלת. לאספנים בלבד.
ואני לא יודע הרבה לעיתים. אבל ידעתי לאסוף.
לאסוף אותך.
עשיתי הרבה דברים חשובים בחיים. הרבה שטויות.
ההחלטה הכי חשובה שלי היתה לאחוז בך ולא לתת לך ללכת. אז לפני 15 שנה וגם לא מזמן כשאולי רצית ללכת.
לא יודע אם זו ההחלטה הכי חשובה שלך אבל אני יודע שגם את אחזת בשארית כוחך. אחרי שהתשתי אותך מספיק.
תודה אהובה שלי.
שלא וויתרת.
על מי שאת.
על הכל.