לפני 10 שנים. יום שישי, 24 ביוני 2016 בשעה 9:18
אני אחרי שתי מסיבות סיום. אחת אחרי השנייה (ועוד לפני אופניים עם הבן. שאלהים יעזור לי)
בכיתה אחת המזגן לא עבד.
כיתה שנייה הוא עבד אבל זה קרוואן לוהט.
ושוב אותן מחוות "מרגשות". ושוב ריקוד שעבדו עליו 195 שעות.
ובאמא שלי שוב "מתנות קטנות". שנה שעברה היה. די!!
ואתם חושבים שלא צילמתי?
כמו דביל צילמתי. אפילו כמה סרטונים.
מצלם ובוכה. לא באמת.
הילד שלי ועוד שניים מסרבים לרקוד. הוא מסתכל עליי. אני נותן לו מבט ניטרלי. תכלס גאה בו. לא ממש חייבים לרקוד. והוא דווקא אוהב לרקוד הילד הזה, כמו אבא, אבל לא עכשיו.
לא חייבים לרקוד עפ"י חליל שמזמן כבר מפיק אותם צלילים שאבד עליהם הכלח.
צלילים שאין בהם שום חידוש. שנה אחרי שנה. כמו הבשר שיוצא מהמטחנה בשיר של פינק פלויד על מערכת החינוך. "אנחנו לא צריכים שום חינוך". גם לא חיכוך. כי למה להביע דעה מעט שונה? בואו נהיה באותו הזרם כולנו. בבריכה החמימה והמושתנת שלתוכה כולם משתינים בנונשלנטיות.
מערכת החינוך בשיא תפארתה. ילדים "יזמים, עם מחשבה עצמאית" וכל הססמאות בבית ספר מתנקזות להן שנה אחרי שנה ל"מתנות קטנות".
מצגות והצגות מושקעות שנועדו גם או בעיקר, להאדיר את המנהלת והבי"ס.
ואז הסתומה מהועד עולה. אני מתחיל להרגיש אי נוחות עוד לפני שהיא מדברת. היא סתומה ממש. מתוקתקת להפליא ונראית טוב ויודעת לחבר משפט או שניים אבל לא העיפרון הכי מחודד בקלמר או בכל הקלמרים בכל בית הספר גם יחד.
מקריאה מכתב "מרגש" למורה. היא משתנקת תוך כדי.
אני ממש מתרגש. כמו בצק לא אפוי.
מכתב בנאלי להפליא למורה מקסימה.
המסיבה ננעלת.
בפינה יושבת הסייעת. השקופה. והיא בכלל לא "שקופה". אי אפשר לקרוא לה כך. כל השנה היא נוכחת כל כך בכיתה.
אף אחד לא התייחס אליה.
שכחו אותה.
תערובת של טפשות וחוסר רגישות. העיקר השתנקה הזונה תוך כדי שהקריאה מלות תודה משעממות. אדם רגיש. רק לעצמו.
אבל אי אפשר היה לומר "תודה"?
תודה פשוטה. לא מתנה. רק להוציא כמה מלים מהפה. זה היה מביך, עצוב ומכעיס.
ואני נשאר נטוע בכיסא ומסתכל עליה בשעה שכולם בורחים לחצר המהבילה.
והפנים שלה אומרות הכל.
חם לי ולא ממש כיף אבל נהיה לי עוד יותר רע.