לפני 10 שנים. יום שישי, 18 בנובמבר 2016 בשעה 19:30
הוא החבר ההומו הראשון שלי. רבים מחבריי הם (לא) הומואים.
עמית לעבודה. לא רציתי שיגיע אליי. ההיכרות אתו הספיקה לי, אבל כולנו שבויים ברושם ראשוני ובקיצורי דרך שאנחנו עושים על אנשים.
אחרי שיחת נזיפה וירידה על כמה שהוא חרא וצריך להתאמץ, הכל השתנה.
אז הוא יודע שאני הייתי ביחסים פתוחים. סיפרתי לו כמה העולם הזה מסובך. ושיחשבו טוב טוב לפני שהם עושים כזה צעד שהוא לעיתים בלתי הפיך.
וממשיכים לדבר.
הוא הבן אדם הכי סגור בעולם שאני הכרתי.
לאט לאט הוא פותח עצמו. הוא מישהו מהעבודה ולמרות שאני הייתי צריך להיות "האיש הרע". התחנה האחרונה שלו לפני שהוא מקבל בעיטה בתחת אני מצליח להפתיע את עצמי ומפתח איתו קשר מעולה.
וככה לאט לאט נוצר אמון.
שמתי לב שבחיים הללו הקשרים הכי אמיצים, הכי כנים שלי, מגיעים עם אנשים שברגיל שלהם הם מכונות קרח או כאלה שמקיפים את עצמם במיליון שכבות הגנה.
כי ברגע שאלו מוסרות אז הם הכי כנים בעולם איתך. יותר מאלו המפטפטים עצמם לדעת בקלות מאוסה ובעצם לא אומרים כלום.
והוא כזה. ואני זונת אמת. רוב הזמן.
ואני נהנה מאוד לדבר אתו.
הוא מספר לי שיש להם פנטזיה : הם רוצים להביא מישהי אליהם. זוג הומואים, כאמור, ורוצים מישהי. רוצים אבל הוא לא יודע מה לעשות איתה.
וממשיכים לדבר.
ובאחד הימים שאני מספר לו על היחסים הפתוחים הוא שואל אותי מהיכן אני מוצא את אותן בחורות?
אני מעולם השליטה אני אומר לו.
והוא אומר לי : "אני עוצר את עצמי".
ברור לי מה הולך להגיע. משהו שקשור להעדפה מעולמנו.
אני :"אתה יכול לספר לי תאמין לי, שום דבר לא יפתיע אותי".
"אני אוהב שתן", הוא אומר לי. הוא כמעט לוחש את זה.
הוא פוער עיניים ומסתכל עליי במבוכה.
עד לאותו רגע הוא היה ונילי. בעיניי. פשוט התבייש לספר.
נדמה לי שבלע רוק ממבוכה. או שרייר יותר מדיי.
"אתה יכול להירגע".
היה לו קשה לומר את זה.
כדי להרגיע אותו וכדי להתרפק על זיכרונות העבר סיפרתי לו על הנשלטת שלי שהשתנתי עליה וזיינתי אותה רטובה מבפנים ומבחוץ.
אח"כ השארתי אותה ככה זמן רב עד שהשתן התייבש עליה.
אני רואה זיק בעיניו.
הוא כנראה נספג בהתלהבות שלי. בהתלהבות שלו.
"אם היתה עדיין שלי הייתי שולח אותה אליכם ומממש לכם את הפנטזיה שלכם. וגם לי".
מי היה מאמין שדווקא הוא מכל האנשים בעולם בקטע. האחרון שחשבתי.
אנחנו לא באמת מכירים את האנשים שאנחנו בקשר איתם.
אני אוהב להכריז שאני שונא אדם. ואני באמת לא אוהב את רוב בני האדם. רובנו חארות. ואני באמת לא מתחבר לכל אחד.
הכרתי בני אדם "אוהבי אדם" כהגדרתם, שהם הכי חארות שיש. הכרתי "שונאי אדם" טובי לב.
מצד שני כשאני מכיר אדם שאני כן אוהב אז אני הופך להכי אוהב שיש.
אני חושב שלהכיר ממש אדם זו זכות. רובנו לא מכירים ממש. גם את אנשים שחושבים או נחשבים על ידינו כקרובים מספיק אלינו.
להכיר אדם זו זכות. זו זכות להכיר ממש.
אפילו להכיר חלק ממנו. והעיקר שיהא חלק אמיתי.
או אמיתי מספיק.