לפני 10 שנים. יום שבת, 26 בנובמבר 2016 בשעה 19:13
נכון, אז הלכתי להכי זונה שיש. הכי לא זונה למי שמכיר ממש טוב.
"בחורות לא אוהבות אותי". אפשר להבין מדוע. גוף של שחקנית פורנו, קעקועים וסקסיות בלתי נדלית.
ואני מודה ש"תבוא אליי לקפה" נשמע נורא.
אבל הלכתי.
והיא כעסה.
טענה שהלכתי רחוק מדיי. to (too?) cowerdly go where no man has gone before
שהיתה מקבלת אם הייתי הולך למישהי אחרת. חסודה יותר. תמימה יותר. פתיינית פחות. זנותית פחות, כוסית פחות, כוסית אחת פחות אבל מלא ויסקי, מכוערת הרבה יותר.
היא לא אמרה את המלים הללו אבל ברור שכך חושבת.
ומי היה מאמין שאת הסשנים הסוערים החליף קפה. זה נס. עם חלב. "אם אין שחור, שימי קצת חלב. ממש ממש מעט"
יושבת מולי במכנסיים הכי קצרים שיש עלי אדמות. ובאמא שלי לא רוצה לעשות לה את כל מה שכבר עשיתי - לסטור לה, להכאיב לה, להשתין עליה, לדרוך עליה, לדרוך על כל מקום בגוף שלה, לא להכניס את הזין שלי לכל החורים בגוף שלה. לא רוצה לממש את מה שהיא הסכימה לו בעבר - להיות כלואה בשלשלאות עם אוכל ונוזלים בחדר לכמה ימים לשימוש בלעדי של חבורת מטורפים הגיוניים שכל אחד מהם יגיע ויעשה את שלו בתורות. תורת השם. רק בניקים. מנייאקים.
"חרדי" כמו שהגדירה מישהי. חוזר בתשובה. תושב חזיר. לשעבר. לשעבד.
שיחה קצרה מדיי שכן חתכתי הביתה מוקדם מדיי כי הרגשתי שהיא משתגעת בבית.
שיחה בה היא דיברה על האהוב שלה ואני דיברתי על האהובה שלי.
מונוגמיה אהובתי.
שני השקרנים הכי אמיתיים. הבוגדניים הכי גדולים חזרו בתשובה. הפכו לחרדים. רק שהעולם לא מאמין להם. בעצם רק לי. דבר בשם עצמך. העולם זו היא. מבחינתי היא העולם. הקרוב והרחוק. וזה לא שאני מאשים אותה.
אני חושב שמה שהכי מושך אצלה זה חוסר האהבה שלה לבני אדם באופן כללי. אחת שאתה אומר לה ש"בני האדם הם חארות" והיא לא מרימה גבה ומקטלגת אותך כמיני סוציופת. ברור שזה לא הכי מרשים בה.
והידיד שלה הזה צודק חלקית. זה הריגוש שלא יקרה כלום. או הסיכון שיקרה? מה הוא אמר? זכרון לא משהו. התירוץ הכי טוב. הכי אמיתי.
מה שהיא לא מבינה שהייתי צריך את זה. עבורי.
לבוא ולנתק את חוט החרמנות.
והוא נותק עוד לפני שהגעתי לשם.
גם היתה קופצת עליי, והיא לא, לא היה קורה כלום. כי החלטתי עוד לפני שבאתי אליה. הכל עניין של החלטה. וזה ביני לביני.
המטרה היתה לשבת ולדבר.
וואלה זה אפשרי.
אבל זה עוד מליון דברים אחרים.
זה לשבת וליהנות משיחה טובה. עם חברה. מה לעשות שהחברה שלי היא זונה בעיניי רוב נשות הכלוב. ובעיניה.
על הזין שלי. סליחה. לא עליו.
זה לא להעמיד פנים ולא להעמיד את הזין.
זה שוב לשלוט. בדרך מוזרה אבל כנראה הכי טובה שיש.
זה להעמיד אותה בפני מצב. תתמודדי. היא חברה שלי.
אבל זה בעיקר תתמודד.
מתמודד. עם עזרה מפתיע של החברים והחברות.
וזה לא שלא בא לך לשלוט במישהי חדשה או ישנה-חדשה או חדשה-דנדשה. אז מה? גם אתם מדמיינים שאתם מסשנים ומזיינים מישהי אחרת. מישהו אחר. על מחשבות אין מענישין.
("זה לא נכון. אני רוצה רק את קוקי שלי").
את הפנטזיות אי אפשר לסלק. את הערגה למישהי חדשה לא ניתן לאיין, אבל כמו לכל דבר יש לזה מחיר. ואני לא מוכן שנשלם אותו.
לא בא להטיף על מונוגמיה. אחרון שיטיף למי שמתאים או שלא מתאים לו. מדבר עליי. כעת, או בכלל.
זה לא מתאים לנו.
אני כל כך חזק. אני כל כך חלש שאני צריך להזכיר לי קבל עם וכלוב?
והימים בין ייאוש של "זה לא ילך" ו"הלכה השבת" לבין תקווה גדולה.
האינטימיות עדיין רעועה ונתמכת.
אך המונוגמיה לא זקוקה לתמיכה.
בעיקר בעיניי. פחות בעיניה.
גיליתי שהסובבים, או יותר נכון, הסובבות, אותך מכבדות מונוגמיה.
אם אתה מכבד אותה.

