"אל תיעלבי אבל הגעתי בלי קונדומים".
היא לא.
סוד הקשר האמיץ שלנו, "שלום של אמיצים" אי לוחמה של חוששים, הוא המכנה המשותף הכי גדול שאי פעם מצאתי באדם :
תלישות. עצוב אבל זה מה שיש.
שונאי האדם הכי הומניים שתכירו.
היא מזכירה לי את עצמי באופן מפחיד.
לא מוצאת עצמה שייכת לאף מסגרת. מוקפת חברים ולבד.
סולדת מסמול טוק.
לא הולכת בתלם. אפילו לא בצלם.
ברית התלושים.
מי היה מאמין שהיא תהיה חברה כזו.
ימי הולדת זה תמיד מלחיץ. ("לא צריך לעשות לעשות כלום/לא צריך מתנות/זה סתם עוד יום רגיל" אבל אם לא עושים כלום אז "איזה חרא" )
כדי שיהיה פחות לחץ ויותר כיף. לי (לאו בהכרח לה) אני מבקש שתבוא לאין יומולדת שלי. לאי מסיבה.
ממש מעט אנשים. מפגש קטן.
סה"כ תירוץ לשתות.
שותים כדי לזכור.
יזקור.
כל עוד לא דחפתי לך יד לכוס את עדיין ידידה שלי. ואת יודעת שאני אוהב את זה. יש לי עדים. עדות. שבע"פ.
מזמוז מאופק ברכב לא נחשב. כן, סיפרתי לה. לא אכפת לה אם הייתי מזיין אותך בתחת. לא בטוח שזה ציטוט מדויק שלה. או בכלל ציטוט שלה.
אנחנו ידידים. ידידים לא מזדיינים. בתחת. או בכלל. די להגדרות.
את יודעת מה זה היה? זה היה רצון בחום יותר ממזמוז. כמו ילדים קטנים שצריכים חיבוק.
ואם זה היה מזמוז, אזי זה היה הליך רפואי.
עפ"י עצת הפסיכיאטר.
במקום ליתיום.
את באה.