היינו משחקים כדורגל בשכונה. אהדתי קבוצה והלכתי אפילו למשחקים. ידעתי את כל ההרכב, כולל השחקנים המחליפים. הייתי לוקח ללב הפסדים ועף בניצחונות. זה עבר לי בגיל ממש מוקדם. תמיד נראה לי פתטי מדיי שכולם מדברים על כדורגל. מתווכחים עליו.
"ניצחנו" השבת ו"אתם" לא פוגעים. כאילו הדובר שיחק במגרש.
הייתי טוב בספורט וגם בגלל זה, ספורט היה אחד הדברים שאהבתי לעשות.
כמעט כמו כל ילד מתבגר אהבתי לשחק כדורגל. הרבה יותר מלצפות בו. זה מה שכולם שיחקו.
כל יום בהפסקות ואחרי הבי"ס היינו משחקים. אם לא היה מגרש פנוי היינו זורקים את התיקים כ"קורות".
מאוחר יותר זנחתי את הכדורגל ושיחקתי כדורסל. הרבה יותר מתגמל, לפחות אותי.
במונדיאל צופים גם אם לא רואים אם לא רואים כדורגל.
אני יודע שיש בכדורגל רגעי דרמה, מהלכים יפים וחכמים, תחרותיות ועכשיו במונדיאל גם לאומיות ואולי גם לאומנות. ("הפטריוטיות היא מפלטו האחרון של הנבל"?) אבל אחרי צפייה אדוקה במשחקי המונדיאל שמפתיעה אותי הבנתי למה לפני הרבה שנים הפסקתי לצפות במשחק הזה.
רוב הזמן זה משחק משעמם.