שונות

בדקה 2:20 הקטע הזה עשה לי משהו. למי שאוהב פרוגרסיב רוק 

שוב אני קורא את המשתקף מהפער שבין ההערצה, הסגידה, האהבה לתחושת הולכת השולל, לעלבון ולאכזבה. 

אדוני, מושיעי. רבנו, משה, משית אותי מהיאור, אני לא יכולה בלעדיך. מאז שהכרתי אותך חיי השתנו (באמת? או אלו החומרים שבמוחך שעובדים שעות נוספות?)

והכי מרגש ומקורי : אתה כמו אוויר לנשימה עבורי.

 הנשלטות הכי טובות ומסוכנות הן אלו שהן אובססיביות ותלותיות. אלו שהולכות עד הסוף. או כמעט עד הסוף. מעבירות לך את השליטה. את כל כולה. אולי בחוסר אחריות. את לא יכולה להתפרק מהכל הבנת? אני אחראי להרבה אבל לא לכל. עדיין יש לך אחריות. זה לא אומר שלא נעוף אבל במשחק המסוכן מעט הזה את עדיין אחראית. יש לך משפחה, יש לך לעיתים ילדים. יודעת מה יש לך את הדבר הזה שנמצא מחוץ אליי שנקרא נו....איך קוראים לו : חיים. 

אולי לא צריך לראות בשולט הכל יכול שלך המקור העיקרי לאושר שלך. הוא רק אדם. 

אולי אם תראה אותו יותר כאדם ופחות כמכונת שליטה דווקא השליטה בך תהיה עזה יותר. אמיתית יותר? הוא לא יהיה רק הקרנה של הרצונות שלך על החלל האוורירי אלא מציאות אנושית מספקת.

בתור אדם הוא טוב אך מעט רע.

או רע ומעט טוב.

כמו כולם. 

הוא לא מושלם.  

הוא אפילו לא מושלם עבורך או הכי מושלם עבורך שתמצאי.

פער.

הוא פשוט בן אדם. 

על כל חסרונותיו ויתרונותיו.

בגלל הפער הזה, אך לא רק, שמתגלה באופן מופלא רק כשנפרדים, אני "משתדל" להיות גם קצת רע בזמן היחסים.

זה לא קשה כל כך. רק לחשוף אותו ללא בושה יתרה. קחי או תעזבי.

להקטין את הפער.