שונות

ביום כזה המחשבות עולות על גדותיהן.
ושוב אף אחד לא יודע. אני לבד. מוקף במשפחה, חברים ועדיין לבד. רגיל להיות לבד. גם כשמוקף בכל כך הרבה אנשים שרוצים בקרבתך. באמא שלכם תנו להיות לבד. פיזית ותודעתית.
ויצר ההרס העצמי נגלה במראה ולא נותרה עוד ברירה אלא להילחם בו.
זו לא מלחמה של אמיצים. זו מלחמת אין ברירה. מלא אנשים קיבלו במשך ההיסטוריה הכרה על אומץ ליבם. אין בכך אומץ. אלא רק אינסטינקט, גב לקיר, פנים לקור.
והמשפט "מלחמה אבודה" מנקר במוח ומצד שני המילה "תילחם".
והמוח כבר עייף מכל המחשבות.
להיכנע או להילחם?
זין להיכנע.
זה שיש לך הרס עצמי לא אומר שאתה צריך לפגוע ולהרוס אנשים שנקרים בדרכך.
תתחיל בזה שאתה לא פוגע באנשים שקרובים לך. זה יהיה תחילת הריפוי של עצמך. גם פה אני אגוצנטרי. כמו כולם.
גם המניעים של האלטרואיסט הכי גדול נובעים בסופו של דבר ממניעים אנוכיים גרידא. הוא מקריב את חייו למען האחרים? הוא רוצה לעשות את זה. למענו בראש ובראשונה.
לצאת מהצד ה"אגוצנטרי" שלך ולעשות למען האחר. למען ריפוי עצמי.
אם אוהבים אנשים אז עושים עבורם. לא רק אומרים "אני אוהב אותך".
אם אוהבים אנשים אז עושים עבורם.
אם אוהבים אנשים
אם אוהבים
אם
אם בכלל.

הולך לסבל הכי מהנה שלי. יוצא לרוץ.
אם תראו איש מדלג בשלוליות עם טייץ' קצר (וללא תחתונים מלמטה) עם אוזניות, שר תוך כדי ריצה ודופק ספרינט של ילד בן 18 לפני גיוס לסיירת בק"מ האחרון תחייכו אליי.
מבטיח לא לחייך בחזרה.