היא מתלהבת משולטים שכותבים.
גם מנשלטות. אפילו מכאלה שהן "לא בעסק" או פחות בעניין. גם "מאחרות" ו"אחרים" . באמא שלי, גם מחראים.
פעם בשבוע היא שולחת לי בווטס אפ שם של שולט ואומרת לי שההוא "כתוב למות" ו"מזה צריך להיזהר" וההוא מחרמן אותה. אבל במוח. תמיד זה במוח. כאילו זו בושה להתחרמן מהכוס. בימינו לא נותנים כבוד ראוי לכוס. כבודו וחרמנותו במקומם מונחים. יש מקרים שמוח זה אובר רייטד.
כמה אפשר מוח? תני לי להתנתק.
ובאמת חלק מהם, מכם, כותבים יפה.
ואני אומר לה שלעיתים המילה עומדת לבדה ואין מאחוריה דבר.
לעיתים מלים יפות מסתירות כיעור גדול.
אבל היא בשלה. כל שבוע מוצאת מישהו אחר שמשפריץ מלים.
היא אפילו התלהבה, פעם, ממני.
כל פעם אני מסביר לה שמלים לבד אומרות משהו על בן אדם אבל לא מגלות הכל.
מה זה שווה בלוג אם אי אפשר לכתוב מה שרוצים?
מה זה שווה בלוג אם אי אפשר לכתוב בו מדיי פעם משהו אמיתי ממש לשם שינוי?
מלים שלא נאמרות דווקא אומרות הרבה יותר.
את המלים הללו שלא נאמרות אני מחפש בטקסט. אבל לעיתים קריאה בלשית מעייפת אותי. אז אני שומר את זה רק לאנשים שאני יודע שהם הכי מסתירים והכי מעניינים אותי והולך, בינתיים, לראות תמונות שמעלות נשלטות.
לעיתים מלים מסוככות על משהו.
לעיתים יישפכו הררים מהן רק כדי לא לומר לסביבה ולעצמנו: "אני זונה צרת עין עם אגו גדול שהוא הרסני עבורי". או : "אני (גם) חלש".
ולעיתים היה עדיף לומר את המשפט הפשוט הזה.
לומר אותו ככה פשוט במקום היצירה שאומנם מאוד מעניינת את הקוראים, אבל לא עושה טוב לכותב אותה.
כתיבה היא לא רק משחררת. כתיבה לא כנה יכולה להיות כובלת. העבודה לעומת זאת, משחררת. את עצמך.
מלים צריכות גם רוך מאחוריהן ובטחון עצמי וזין ואורי סביר.
מלים יכולות לגלות טפח ולהסתיר טפחיים. כל עוד יגלו.
מלים צריכות לשקף, לעיתים, את האמת. אפילו את חלקה.
לא רק כמה טוב לך באהבה איתו.
מלים יכולות לחשוף חלק ממה שאנחנו. את החולשות שלנו.
לא רק שאנחנו שותים ויסקי, נוהגים על אופנוע, מנהלים גדולים של אנשים, מצטייני דיקן, מזדייני קנקן.
"אני בא מזיין והולך, זונה. את עושה מה שאני אומר לך. מפקידה את הגוף שלך אצלי" (רגע, בעצם זה מחרמן אותי. טוב אתן לך חיבוק בסוף. הנה, אני גם רגיש)
זה יותר זול מפסיכולוג.
אז תראה שאתה גם פגיע.
להראות שאתה פגיע ולא מושלם או אפילו שבור זה חוזק.
לטעמי, מלים צריכות להעביר, לעיתים, חתיכות מאיתנו.
גם את החתיכות האפויות, המפוסלות בדמותנו. אלו שבחרנו להראות לסביבה ובעיקר לעצמנו, אבל גם את החתיכות הגולמיות.
החתיכות הגסות שנחתכו בגרזן.
אחרת אלו סתם מלים. לעיתים משעממות. דלוחות.
הן לא צריכות לשקף את כל כולנו. גם אנחנו, לעיתים, לא יודעים לעשות זאת.
אבל הן כן צריכות לעזור לנו. מדיי פעם.
לשחרר.
באמת.
אחרת מה זה שווה.