אז ככה זה מרגיש מהצד השני?
ככה זה לחטוף בוקס בבטן משום מקום וללא התראה.
ואני יודע מה זה לחטוף מכות. ואני יודע גם לתת.
אני לא מדבר על אומנויות לחימה נקיות יחסית, על מזרן ו"אוס" מכובד שכבודם במקומו מונח. אני מדבר על ללכת מכות ברחוב. כמו אחרון הערסים. ערס ממוסד. לקבל ולתת. ואני בכלל לא איש אלים.
בצק עלים. אני בא בשלום.
מצד שני אף מנייאק לא יתן לי מכות, שלא מגיע לי, וייצא מזה. ואתם אומרים גם שמגיע לי אסור לתת לי מכות ואלימות לא פותרת שום דבר. די לאלימות. הקץ להלימות.
אני נגד אלימות, אבל יש דברים נדירים שרק אלימות פוטרת. מה לעשות. אבל זה שייך לזמנים אחרים.
לתת זה לא חכמה.
לדעת לספוג זו חכמה גדולה.
התמוטטות. חלקית.
לא רוצה להיות חלש. לא רוצה שלמישהו יהיה כזה כח עליי. בד"כ לי יש את הכח הזה על אחרים. גם כשהם חושבים שהם על היד העליונה. ככה אני לפחות מרגיש.
לעיתים אני סופר דוג ברור.
לעיתים אני אנדר דוג.
לעיתים אני אנדר דוג שהוא סופר דוג. שם אני הכי אוהב להיות. הכי הרבה כח. כי אנשים אוהבים להרגיש שהם המושכים בחוטים. ו" אני ואני". אני לעומת אתם.
חולשת הכח. חולשה מתוך כח.
נסו את זה בבית. מומלץ.
אחיזה בכח באגרסיביות היא חולשה.
ואני באמת לא רגיל לסיטואציה הזו. בד"כ מנגנוני ההגנה, הכבוד העצמי והאגו עושים את שלהם ואני מוצא פתרון די טוב. פה כלום.
סרטים.
ומה שנשאר הוא להחליט מה עושים?
לבחור באפשרות הפחדנית, להרים מנגנוני הגנה, לברוח ולסיים את הטוב הזה.
או, להישאר ולקחת סיכון להיפגע, פי כמה, לקדם את הרע המיידי כדי שלא יהיה רע יותר בעתיד.
והכבוד?
והאגו?
הפעם לא יעזור לסשן כוסית. זה אף פעם לא עזר. אז להרים כוסית. או הרבה כוסיות ויסקי. גם זה לא.
והקנאה? והקנאות? ושנאה. ושנאת חינם? וחורבן בית המקדש? בית שלישי. וחוסר אונים.
ועוד מעט זה יעבור.
קטן עליי.
גדול מדיי.
הנה זה קטן כבר. ממש מעבר לפינה.