אוולין אל תלכי. ממנו. הוא אוהב אותך. הוא רק דביל שלא יודע לומר את זה. נכה רגשית. אפילו יותר ממך.
מצאתי את זה בטיוטות... נכתב בימי "צוק איתן". במקרה יצא שאלו שני שמות נרדפים לזין שלי שהמחשב הצה"לי הפיק למבצע.
עם כיפת ברזל וטילים באוויר. תילי תילים של מלים. היא משודרגת הרבה יותר. אני משודרג "רק" יותר.
היתה אמורה להיות תמונה בסוף. עירום מהמם. אמנותי כזה. עם קעקועים .
אבל אנחנו לא רוצים צרות ובלגן.
אז תדמיינו.
נפגשתי איתה לפני שלוש-ארבע שנים.
בחורה עם קעקוע דרקון. או שאולי היה זה דרכון. זר. לא זוכר.
מאז נוספו לה עוד קעקועים. אחד מהדברים הסקסיים, לפחות בעיניי, הוא בחורה שמתחזקת גוף יפה עם קעקועים. בכל הגוף. גדולים ומחבקי איברים.
לא קעקועים בשביל לסמן וי. לא כדי לעשות להשוויץ ולהראות אותם (ובעצם, מי אלו מתי המעט שעושים קעקוע רק בשביל עצמם?).
אולי כדי ליצור מיסוך בינה ובין העולם. בנאלי, אנאלי.
כשזיינתי אותה הסתכלתי על הזין הולם בכוס שלה אבל גם על הקעקועים שלה. צבעוניים, גדולים ונמתחים. כשהפכתי אותה לזיין אותה מאחור, חשבתי לרגע שאני בגלריה. רק כשכאן מותר ורצוי לגעת בציורים.
לא ידעתי אם אני רוצה להיפגש שוב. היא נראתה בובה. לא בובת מין גם לא בובת משחקים. הכאבתי לה תוך כדי הזיון ולאחריו אז והיא נדמתה בעיניי לבובה שבורה.
בובת סמרטוט. כאילו יוצאת לידי חובה. דואגת לרעב ובשעת האכילה חושבת על הארוחה הבאה. לא נהנית מההזנה כעת. טכנית. כבויה. לא אוהבת להתנשק.
לכן גם לא נפגשנו שוב.
אני מודה שהמקומות הללו הנמוכים של הנשלטות לא מאפשרות לי לעשות ולהתפרע, לשיטתי, כמו שאני אוהב.
מקום נמוך גורם לי לרצות לחבק יותר מאשר לדרוך להן על הראש עם הנעל החדשה מהולנד. ואני לא בא בשביל החיבוקים. אני לא הילד עם האצבע בסכר.
רשמתי לה בווטס אפ משפט מוזר. שתאפשר אינטימיות עד כמה שיכולה. היא לא הבינה כל כך מה אני מתכוון. אבל הבינה כשנפגשנו.
לא יכול להכאיב ולעשות עוד דברים שהצעקה המושתקת יפה להם, כאשר המקום הוא נמוך מאוד. ונדמה שהמקום שלה היה הכי נמוך. ולכן לא ממש נהניתי איתה. אני מודה ששני המפגשים איתה, שאז נראו מספקים, הם בראייה עכשווית מפגשים מרוקנים.
ולמרות החשש זיהיתי משהו שונה בה. דבר ראשון חוש ההומור השתנה. חוש הומור וסוג הומור אומר הרבה על בן אדם. והיתה גם חיוניות. והיו מחשבות טובות. ובכלל היא נראתה לי שונה. מאוד. משהו טוב עובר עליה.
ואז נפגשנו. היינו אמורים להיפגש ב-21:00. בדיוק באותה זמן היתה אזעקה. היא המשיכה ללכת. אולי טיל יהרוג אותה חשבה. אני חשבתי שהחמאס לא ישבור אותנו אנחנו נמשיך להסתשן ולהזדיין כאילו אין מחר. זה הניצחון שלנו עליהם. הם יחפרו מנהרות. אני אחפור ואתקדם עוד ס"מ בתוך הכוס שלה.
לא יוולדו לנו דור בייבי בומרז שלאחר המלחמה או המבצע. חס וחלילה כי אנחנו משתמשים באמצעי הגנה. הגנה על מי? שימוש במי? אני משתמש בה והיא במידה מסוימת גם בי. וזה טוב.
לעיתים, כאשר אנחנו משתמשים בכן, אתן משתמשות בנו. יותר.
היא שאלה אותי איך אשפיל אותה. לפני. ואני עניתי לה.
הזין הילך עליי אימים בימים שלפני. זין שמושפע מאותיות מצג של הנייד. זה זין שכבר לא שולט. כיפת ברזל שמתי לו. 90% יירוט. על ה-10% אני לא קטנוני. מי ששולט עליו הוא אני. אני וגם התמונות שהיא שולחת לי. אני ואני ואני. ומה איתך? את רק תאפשרי אינטימיות מסוימת. תאפשרי אותה והכל יהיה בסדר.
והיא אפשרה.
אמיתית.
זרקתי לה פנטזיה שמערבת בחובה גברים אחרים, דירות, תורנויות (לא של שמירה ומטבח. בעצם גם). דלתות נעולות, שרשראות וזמנים מעורפלים. כיסוי עיניים, חוסר שליטה. סרסור, וריסוס.
היא אמרה שלא עשתה את זה ותשמח לעשות. (הערת המחבר : עד היום לא עשינו את זה. מחדל או חדל כבר מברירת המחדל? לא יודע)
אבל כמו שהייתי רוצה להוציא את זה לפועל, כך חשבתי על התקופה שבה אנחנו נמצאים. אפילו אם יכלה טכנית לעשות את זה עכשיו, זה נראה לי מוזר ו"מושחת" במידה מסוימת לעשות כאלה דברים עכשיו. הפקה כזו. הדוניסטית כשחיילים נהרגים להם שם.
היא באה לקבל כאב ולהתמסר אבל לא רק.
כמו שכתבה, משהו כמו : "זה מרגש אותי כשאהיה שם לשלך ואפילו שרק שם".
אני מהמר שהיא היתה עם פי 4 פרטנרים ממני ואני מבוגר ממנה בכמה שנים. ואז בין גמירה ליירוט ובין סטירה לאזעקה דיברנו על תחושת הריקנות של חלק מהמפגשים שלנו. שהיו. סיפרתי לה על אלו שלי. והיא סיפרה לי שלמרות שהיא זונה ידועה וידועה פחות ופחות בימים אלו, היא לא מזדיינת אם אין משהו מעבר.
השאלה מה זה מעבר. כמה מעבר. זה לא ממש משנה. העיקר שהיה. לנו.
לעיתים במפגש יש רגע עוצמתי אחד שיכל להימשך שנייה אפילו, אבל תמיד משאיר עליך חותם גדול. כאן, הוא היה כשהיא הייתה למטה על הברכיים והרימה את הראש. זה היה אחרי שעשתה משהו שעבורי שהוא חשוב ומספק דיו. אני עמדתי והסתכלתי עליה. היה לה מבט חמוד מתמסר ונהנה. נהניתי מהמבט הזה כל כך. לא גמירה, לא דום ספייס, לא נעליים. רק מבט מתמסר של חתולה לא מתמסרת.
שמחתי כל כך לראות את השינוי שעבר עליה. בן אדם אחר לגמרי.
לקחתי ממנה יותר בגלל החוזק שלה.
נתתי לה יותר.
לפחות יותר ממה שתכננתי.
אבל זה לא מספיק לי. זה לא קשור אליי והיא לא פנויה לכך. זה אף פעם לא קשור.
אני צריך משהו קבוע. משהו עמוק ומהותי.
פחות בדס"מ ויותר אדם?