- תיפרד ממנה בווטס אפ יא אח. הכי "אמיץ" שיכול להיות. אם אתה רוצה להיות ממש "אמיץ" פשוט תחסום אותה.
- תגידי לו שאת כועסת עליו ושהוא חרא של בעל בכמה הודעות ווטס אפ כשהוא בישיבה.
- תצא עליה בעצבים בשרשרת מטורפת של הודעות ווטס אפ כשהיא אומרת לך "אני נכנסת לזרובבל" בדיוק כשאתה בקטע נמוך מאוד. תכתוב לה : "אל תבואי מחר". תקרא את כל המשפטים האחרים שכתבת, אח"כ, ולא תאמין שזה אתה כתבת את הדברים האלה.
הווטס אפ הוא הרסני כי הוא משאיר לנו, שוליים רחבים של חוסר וודאות.
אתה משלים את כוונותיו של הכותב עם הפרנויה שלך, חוסר הביטחון שלך, עודף ממנו קטנוניות, הסרטים שלך, הטיות נפשיות, הנטייה של לחפור ועוד.
אני צריך לזכור ולהזכיר לעצמי שאפשר פשוט להתקשר. לא צריך לפחד מזה.
עשרות אלפי שנה בני אדם למדו את כוונותיו של המדבר איתם גם מהאינטונציה שלהם. זה הפך גם לחלק מהזיכרון הקולקטיבי שלהם. אנחנו עושים את זה בלי להרגיש.
הכתיבה חסרה את זה. היא נכה. היא בנויה להעברת מסר אך לא לדו שיח בריא בין בני אדם.
היא לא בנויה למצבים רגשיים. מורכבים.
היא מרוחקת.
תחשבו כמה פעמים שאלתם בווטס אפ אדם "אתה רציני"? "אתה ציני"? וכמה פעמים פירשתם משפט בווטס אפ בצורה לא נכונה. כמה פעמים אפילו לא ידעתם שהאדם התכוון למשהו אחר.
חלק מבני האדם רוצים בריחוק הזה. זה משרת אותם. זה פחות מביך אותם.
אבל לעיתים צריך לקרב. בשיחה של ממש. כמו שפעם היינו עושים.
אפילו שיחה קצרה.
אז זה בעיקר פוסט לעצמי. להזכיר לי שבמקום להתקשר אני כותב כמו מפגר חצי שעה דברים שאפשר לומר בדקה.
לומר למישהי שאני מצטער בקול שלי.
שאני אוהב אותה.
שאני נפגעתי ממך.
שבא לי לסשן אותה. שבא לי לשבור לה מקל על התחת. בעצם את זה אפשר לכתוב בווטס אפ. אותו אפקט.
מצד שני לעולם לא אפגע בצמד המלים :
"ערה"?
"מתי"?
אלו נכסי צאן ברזל.
אז מזכיר לעצמי, כאמור להתקשר.
רק עשי טובה : אל תחזיקי אותי מלא זמן על הקו.