"אני נעלבתי ממך מאוד בארוחת הצהריים ההיא, יכולת לומר לי את זה לבד ולא ליד כולם".
זכרתי למה הוא התכוון. יצאתי עליו מול כולם. התנהג כמו מפגר. ועצבן את כולם. מישהו היה חייב להכניס אותו חזרה לתלם. טיפול בהלם. שיפסיק עם הזין הזה כבר. כל פעם הוא היה עושה את זה. אני גם מתנהג כמו מפגר, לעיתים, אבל אני לא פוגע באנשים או משתדל שלא לפגוע.
אז חיכיתי לו בפינה. כן אני מודה עשיתי לו מארב. עצבן אותי כל כך. בגיל מסוים כבר לא אכפת לך אם אנשים יאהבו אותך או לא ובלבד שאתה תהיה שלם עם עצמך. התנפלתי עליו. לא הייתי צריך לשחק משחק הוא באמת מעצבן. אני חושב שלא היה בן אדם שלא שמע את הצעקות. ואני מודה שקצת איבדתי את זה. סתמתי רק שראיתי שהוא לא מגיב ובורח לצלחת שלו.
עברו כמה ימים.
"יש סיבה שאני בורח לזה".
ישבנו שנינו במשרד. כולם כבר הלכו.
ראיתי שהוא רוצה לומר משהו. אנחנו לא חברים אבל מסתדרים פחות או יותר. לפחות עד התקרית הזו.
"אני בורח להתנהגות שלי, בגלל זה". זה לא משפט שגבר אומר בד"כ. הקול שלו נשבר. ועוד לפני שהספקתי להבין הוא התיישב לידי. הבנתי שזה משהו אמוציונלי מאוד לפי השפת גוף שלו.
ואז הוא מראה לי תמונה בפלאפון שלו.
בפלאפון תמונה של ילד קטן עם חבורות. והתמונות ממשיכות. אני מעביר את התמונות ונחנק. העיניים נרטבות. לא צריך להיות אבא לילדים להבין מה קורה פה. כשהגעתי לסוף הסדרה נקוו לי דמעות גדולות בעיניים. הסתכלנו אחד על השני. הוא קצין בכיר במילואים. ביחידה מיוחדת. כולו קשוח. "אף אחד לא יודע, אבל אלו החיים שלי עכשיו".
"זו הסיבה שאני בורח לשטויות האלה אתה מבין"? ניכר בו שהוא התבייש בהתנהגות שלו שגרמה לי להיות הבן זונה שאני יכול להיות. לעיתים בן זונה אחד יותר מדיי. בן זונה מתקדם. הכל בעוצמות נרחבות. מחריבות. גם לי. באותו רגע כל כך התביישתי במה שעשיתי. הצטערתי.
הצד המעשי שבי החל להשתולל. התחלתי בסדרה של שאלות. הטחתי בו עשרות שאלות. אני חייב מידע.
דיברנו ארוכות על החיים המסויטים שהוא נמצא בהם כרגע. שקוע בחקירות במשטרה, פקידות סעד ופסיכולוגים.
"אתה חייב להוציא את הילדים האלה מהבית של אמא שלהם".
"אני עובד על זה".
הצעתי לו עזרה מעשית של ממש.
הוא בחור רציני ומכיר אנשים מכל מיני תחומים שיכולים לעזור לו ולא צריך באמת את העזרה שלי אבל אני מציע לו מכל הלב.
מאז כל פעם שאני רואה אותו אני נזכר בתמונות האלה.
זה דבר נורא כשאמא או אבא מכים את הילדים שלהם.
שהם גדלים במקום לא בטוח. שהם לא יודעים מתי תגיע המכה.
אני לא יכול לקבל את זה. אבל הפתרונות לא פשוטים ומסתבר שזה לא פשוט להוציא ילדים מחזקתה של אמא (אני תוהה מה היה קורה אם האבא היה מרביץ לילדים שלו והאם המצב היה שונה מבחינת המערכת). הוא עושה הכל כדי שהם יעברו אליו. הילדים לא רוצים להיות עם האמא. לעיתים אני שומע אותו מדבר עם האמא. לעיתים עם הילדים ומבין איזה מסכנים הילדים האלה. יש גם רקע נפשי בסיפור הזה.
אני לא מצליח להירגע מהחרא הזה.
אני חושב על נשלטות ונשלטים שנמצאים כאן ובאו מהרקע הזה. פגשתי כמה כאלה.
לאו דווקא מרקע של מכות, אלא התעללות נפשית שהיא לעיתים גרועה יותר.
כמה מהן רוצות לאחוז בטראומה בקרניה?
אולי לשחזר אותה.
לשלוט בה שוב.
עכשיו הן קובעות.
את הזמן.
את המקום.
את זהות "המתעלל" כביכול.
יש להן מילת בטחון וזה אולי "משחק". הן יכולות להפסיק את זה מתי שירצו ומכאן תחושת השליטה שלהן. שלהם.
מצד שני, האם באמת הן שולטות במצב ו"מרפאות" את עצמן, או רק גורמות להד של הכאב לפגוש אותן שוב ושוב ושוב?