I don't wanna die
But I ain't keen on living either
כך אני מרגיש ממש כרגע.
ואני לא בשום דיכאון.
החיים הם נפלאים והם חרא.
פעם הייתי עם מישהי. עשיתי את זה לפי הספר. שלי. יצאנו לנמל ת"א. לא יודע מה יש לי מהמקום הזה. אני אוהב אותו בחורף כשהגלים מתנפצים באופן בנאלי על שובר הגלים. השמש מוסתרת באופן בנאלי ע"י עננים. אין בנאלי בטבע. אנשים, לעומת זאת, יכולים לשעמם תחת. אנאלי. עד מוות. אנאלית? יא בן זונה בנאלי. זה מה שמעניין אותך? החור תחת שלה ולא הפתח שלכם לנפש או לתודעה שלה? שלכם. עצה שלי נשלטות, אחרות ולא בעסק יקרות : אם מישהו שואל אתכן אחרי 10 שורות שיחה, "אנאלית"? אל תמשיכו. אחרי שחרשתם מלא, אפשר. "ערה"? זה סבבה. אני כל הזמן שואל. חושש להירדם, ללא לילה טוב.
בחזרה למפגש : יש את הרגעים האלה בפגישות הראשונות שאתה מרגיש את הכח שלך על מי שאיתך. וגם את הכח שלה עליך. ממרום הוד נשלטיותה. משהו בעיניים ואיך שהן תופסות אותך.
אתה יודע מתי אישה מתלהבת ממך ואתה יודע גם, לדאבונך, שזה לא זה ואתה והיא יכולים להיות אולי חברים טובים (באמא שלי לא חסרות לי ידידות)
אחרי הפגישה הראשונה נפגשנו שוב לפגישה שנייה. בפגישה השנייה סישנתי לה את החצי צורה, כי צריך ללמוד את הגוף ויותר את הנפש ואנחנו הרי (א)חראיים.
ואז פרסמתי פוסט על אשתי. לא זוכר מה כתבתי שם אבל כתבתי שאני אוהב אותה. אני מקפיד לכתוב שאני אוהב אותה. הכותב שאוהב פטור. והיא כתבה לי שהיא לא יכולה להיות איתי כי אני אוהב את אשתי.
ואני חייכתי לעצמי ואמרתי "סבבה". ולא הצטערתי לשנייה.
מאז כל מי שהיתה איתי כיבדה את האהבה שלי לאשתי. בעצם כיבדו אותי.
אומנם זו אהבה מעט חבוטה, יותר ממכה קלה בכנף, מורכבת. אבל בוגרת לגמרי. שידעה הרבה. שורדת. בכל מחיר?
אני במהותי טיפוס זוגי במערכת יחסים פתוחה. או שכך הייתי רוצה לחשוב עליי.
אישית, אני לא יודע איך היא מסוגלת לסבול אותי אבל עובדה שהיא סובלת.
ואני גם יודע שאני לא ממש נורא. אלו רק רגשות האשם המופרזים שלי.
ואתמול כשזיינתי אותה בתנועות הכי חזקות שאני יכול (תעשה שהזין לא ייצא מהכוס בבקשה כי אם אני מפספס בתנועה הלך עליו והוא נשבר) עצרתי וחיבקתי אותה תוך כדי כשהזין שלי בכוס שלה. הכי עמוק שאני יכול להגיע.
נישקתי אותה, נשיקה ארוכה כזו ובנשיקה הזו בעצם ביקשתי סליחה על כל המעללים שלי.
על כל הניסיונות.
על כל המבחנים שאני עושה לה, עלינו.
על כל פיזור ופיזור.
בכל פיזור ופיזור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממיצרי החלול וחוסר הליבה.
ואין לי פתרון.
וככה, כשהזין שלי בתוך הכוס שלה והפה שלי מנשק אותה ברכות, היא בכתה. הבכי שלה דבק בי לאט לאט, מהר מהר, משתלט, לא משאיר מקום לחשוב. רק להרגיש.
ולא נותרה לי ברירה אלא לבכות גם.