השניים שצרחו אחד על השני ברחוב הפסיקו לשתי דקות את הצרחות. אם לא היתה צפירה יש מצב שהערס הכבד יותר היה דוקר את השני.
בן דוד שלי נהרג במלחמת לבנון. זה באמת לא משנה איזו. מה זה משנה. הוא נהרג. זה מה שמשנה. אחד כזה שכל אחד היה רוצה שיהיה חבר שלו. צניעות שמעידה על בטחון עצמי רב וטוב לב נדיר. חכם ומעניין. אלהים לוקח את החכמים ביותר? אני בטוח שיש גם דבילים. הועלו לדרגת חכמים לאחר מותם. מסכנים. יותר נכון, מסכנות המשפחות שלהם.
השכול במשפחה שלו נמצא בכל השנה. הם לא זקוקים ליום הזיכרון כדי לחשוב ולהתגעגע אליו. אני תמיד נזכר בו גם ביום הזה. גם בעוד שני אנשים לפחות. אני כועס על עצמי קצת שאני צריך את יום הזיכרון הלאומי כדי להזכיר לי אותם.
אני בטוח שאם היו שואלים אותו עכשיו הוא היה אומר "אני הייתי מרוצה יותר אם המוות שלי היה עושה אתכם יותר טובים. אחד כלפי השני. ימנים שמאלנים, שמאנים. עובדי אלילים וזין. עבדים ומאסטרים דגולים".
זה הכל.
לא "במותם ציוו לנו את החיים"
לא "מגש הכסף".
ולא "מותם לא היה לשווא".
לא ציווי (דתי או אחר), לא מגש ולא (מעטפות) כסף.
הוא לא היה זורק ססמאות שאולי נכונות, אבל מאבדות מהמסר שלהן אחרי כמה חזרות. חזרות טכניות "מגש הכסף, במותם ציוו".
חייבים לעמוד בצפירה ואנחנו מרכינים ראש ומכבדים את הנופלים.
מה אם לכבד גם את החיים?
כבוד לנופלים הוא לא רק עמידה בצפירה או השתתפות בטקסים.
כבוד לאלו שנתנו את חייהם הוא גם אחריות.
לא מספיק לתלות דגל ישראל על הג'יפ השחור.
צריך להיות אזרח טוב יותר.
להיות אדם טוב יותר.
קצת יותר מעורב.
קצת פחות ערס.
קצת יותר מתחשב באחר.
יותר כבוד למדינה הזו לא רק מבחינה לאומית, אלא בדברים הפשוטים של חיי החברה.
בהיותו אדם פרקטי ומוסרי הוא היה אומר משהו כמו : "הייתי רוצה לראות חברה יותר מלוכדת, שיש בה ערבות הדדית. פחות ערסית וארסית. חברה מלוכדת שהיא חברה חזקה כפועל יוצא מכך. אם תהיו כאלה, אף אויב לא יוכל עליכם".
אם הוא היה יכול להעביר מסר מהעולם הבא אז מצידי הוא יכול להגיש את זה גם על מגש מפלסטיק, העיקר שהמסר ייקלט.