יש לי משפט שאני מקפיד עליו למי שרוצה לשמוע וגם למי שלא והוא הולך כך : "אני יותר מדיי עצלן מכדי להיכנס לדיכאון". וזה נכון.
אני גאג מלנכולי.
היום נאמתי לחבר בטלפון קצת מהגיגיי. אמרתי לו : "שמע אנחנו דומים אני מנסה לעזור לך מנקודת הראות שלי. החיים חרא. הם מלאי סבל. אבל הם גם יפים. דווקא הדברים הקטנים הבנאליים, הטריוויאליים מחזיקים אותי".
מכונת לב ריאות של הדברים הקטנים. אתה יכול לקרוא על זה. אשלח לך מאמר מהאינטרנט. האינטרנט של הדברים. הקטנים.
קפה שחור בבוקר.
התחושה ב0630 אחרי ריצת הבוקר.
סשן של טירוף אמיתי ולא נתינת שירות מקיר לקיר.
ריגושים. זולים, יקרים. מוזלים, מוזילים. מוזלי בארוחת בוקר קונטיננטלית עם סלט על הים (בעצם זה מוריד, 80% חסה בסלט זה לא סלט ירקות)
גמירה מיוחדת.
צחוק באמצע סשן.
צחוק באמצע זיון.
מעבר של "משהו" ביני ובין מישהו אחר. משהו שהוא "רק שלנו".
צחוק של תינוק. טוב זה לא. אח"כ הוא יצרח.
"כל אחד מתמודד עם החיים אחרת", אני אומר לחבר. "אני מתפזר. פיזור כמנגנון הגנה". זה לא אומר שאני לא יכול להיות אחרת. תוך כדי הפיזור, להתמקד מאוד, לעיתים הרבה יותר מאחרים. מי שלא מבין את זה לא יכול להיות חבר שלי.
בכלל, אין לי כח לאנשים שצריכים להתאמץ כדי לקרב אותם אלייך. באמא שלי, התעייפתי. או שאתם קרובים או שלא. מאמץ לקרב אנשים לא מחרמן אותי. לא משנה אם זה גבר או אישה.
"דברים קטנים אחי" אני אומר לו. אני אומר לו אחי מדיי פעם למרות שהוא לא אחי. אבל נסיך אני לא אקרא לו. יש גבול. תותח אולי. נסיך מוציא ממני אלימות. אל תקראו לי "נסיך". אולי אני בגאות אבל אני אתהפך עליכם בשנייה, בשפל.
יש לך את אותה. זה מספיק לא? אני אומר לו.
כל אחד מנסה לצלוח את החיים האלה.
האחד מתפזר.
השני מתמקד.
השלישי מתפזר ומתמקד, בו זמנית.
הרביעי צובר כסף.
החמישי משקיע את כל הונו הנפשי במעמד.
השישי בכבוד. כבוד אבוד.
השביעי מנסה לא לחשוב יתר על המידה.
השמיני מנסה לחשוב יותר מדיי. הוא "מתקן את עצמו".
התשיעי משקר לעצמו.
העשירי מנסה את כל אלו.
כל אחד בונה לו חומת מגן מהחרא הרציף של החיים. מהריקנות הבלתי נמנעת הזו. של הקיום. הכל בסופו של דבר היא נקודת הסתכלות. אתה ממש "בוחר" להתעלם מהרפש שבקיום ולהתמקד ב"טוב". ולא משנה מה חלוקת הרע או הטוב בעולם שלך.
אני מתמקד, גם, בדברים הקטנים.
הבעיה בכל הדברים הקטנים האלה שמתחזקים אותך היא שברגע שמשהו לא עובד כמו שצריך בדברים הקטנים האלה אתה נופל. זמנית.
הם מזכירים לך שכל מה שבנית סביבך הוא אולי נכון ובריא אבל עדיין אתה מנסה לעבוד על עצמך.

