אז אני נכנס הביתה מוקדם יחסית. מבין שהיא בבית לפי כל מיני סימנים קטנים. אנחנו כבר לא זוג כזה, הפעם משהו דוחף אותי אליה למקלחת כדי לומר לה שלום. אני שמח שהיא בבית. אני מגיע אליה, פותח את הדלת ורואה את הפנים שלה, הן רטובות ממים ומדמעות שנמהלו בהן. איך שהיא רואה אותי היא בוכה. לאור העבר שלנו אני מריץ בראש תוך שנייה "מה עכשיו עשית"? ושואל אותה מה קרה? כי אני באמת לא יודע מה עשיתי שפגע בה. כזה אני, פוגע לעיתים. לפרקים. "לא בכוונה". הכי גרוע זה להתנהל כך. היא מספרת לי על העבודה שלה ועל הימים האחרונים המחורבנים שלה ועל זה שאין לה זמן להיות עם המשפחה שלה והדרישות והלחץ. ואז, למרות הריחוק שיש ביננו ולמרות שזה לא מתאים ולמרות שקיבלתי אין ספור דחיות שעשו את הניסיונות לקשים במיוחד אני מוריד את הבגדים ונכנס למקלחת איתה. זה אחד הדברים הכי אמיצים שעשיתי בחיי. מה שפעם היה קלי קלות והיה מתקבל בברכה מצריך ממני תעצומות נפש. אבל תמיד הייתי אמיץ. זאת אומרת אני הפחדן הכי גדול שתכירו אבל לא כשהמצב דורש אומץ. אני שונא את החשש או לחיות בחשש שאתה לא תעשה אף פעם מה שצריך או חייבים לעשות. המניע הזה גובר על החשש שלי. ואני מתגבר על החשש ומוריד את התחתונים ונכנס אליה למקלחת. אם הייתי טיפה לא חושב כל הזמן הייתי נכנס עם התחתונים, אבל אח"כ הם יירטבו וזה. היא עם סבון על הגוף ומים. כל כך הרבה מים. אח"כ אמרתי לה שאם הייתי לבוש זה היה יותר רומנטי. מצטלם טוב יותר. אני מחבק אותה חזק והיא מתפרקת עליי. בוכה. זו בדיוק התגובה אליה ייחלתי כי ראיתי שהיא מפורקת וצריכה אותי. היא לא הדפה אותי. אפילו לא ברמז.
אנחנו מחובקים דקות ארוכות ואני מרגיש שיש לנו עבר עתיד וחלום. ותקווה. מה שווה אדם ללא תקווה. יהב. לא הבנק.
ומשם העניינים התדרדרו. אני מחבק אותה והזין שלי מתקשה לו. עומד לו. הסיטואציה לא מתאימה ועל כן אני מכריז באוזניה : "זה הוא, זה לא אני". אבל נדמה לי שהיא שמחה גם על הזין הזה שעומד. מה עדיף? צנח לו זלזל וינום? כה סביל אנוכי? זה בלתי נסבל. ואז אני מנשק אותה ופתאום מרגיש שוואלה אני כן יודע לנשק. כי יש לי בעיה עם נשיקות. אני לא אוהב יותר מדיי רוק. קצת מוזר לומר לאדם שנישק מישהי באמצע מסיבה חצי שעה ושכח לרגע היכן הוא נמצא, אבל זה תלוי סיטואציה. אז זה היה מושלם+רוק
אני מלטף אותה בתערובת של אהבה וחרמנות. וגעגוע. אוי הגעגוע. מכל המסעות שלי.
הייתי רוצה לומר שהלוואי שהייתי מגיע, בוחר בה ומשתקע ונותן לנפש שלי מזור אבל אני אשקר אם אומר שאני מוכן לוותר.
היא אומרת שיש לה מחזור אבל זה לא משהו שיעצור אותי. הוא גם בשלהי התקופה. מחזור לא יעצור מחזר. מחזר על הפתחים. מחזר אחריה.
אני רוצה להיכנס לאחד הפתחים הללו. אבל לא כמו עני שמחזר באמת על הפתחים. אני רוצה להיכנס בהם כמו בשער הניצחון. לא ניצחון פירוס. אבל עדיין ניצחון שעלה הרבה.
אז אני מזיין אותה. היא נותנת לי לזיין אותה. אני חודר אליה מאחור במקלחת עם הסבון שלה בתוך העיניים שלי והיא נהנית.
יש לנו עתיד.
זו אחריות כבדה, אבל אני לא יכול לברוח מהמחשבה המציאותית שהניצחון שלנו תלוי, נכון להיום, בעיקר בי.