אני בסדר. אין לי עוד דרך לומר את זה
בסדר זה סבבה. זה 8 כזה לעיתים או 7 לעיתים 9-10 אפילו. רוב הזמן 7. השקלול הסיזיפי של החיים.
זה לא הכי טוב או לא הכי רע.
אבל זה משקף די טוב
שום דבר לא קורה או קרה.
אני נלחם בריקנות של החיים שלי. לא יודע איך להסביר את זה. הגייסות שלה מתדפקים על החומות שלי
הם מנומסים בינתיים.
אין לי חיים ריקניים. היא אומרת שהחיים שלי ממש לא משעממים. יש לי חיים עבור שלושה אנשים. אבל יש לי מחשבות ריקניות שזה אפילו גדול יותר מחיים ריקניים של ממש.
אדם יכול להיות ריקני כל חייו אבל להיות נקי ממחשבות ריקניות. אני באמת מקנא באנשים כאלה.
מחשבות כאלה שאין תכלית לקיום המין האנושי. שלי ושל כולם. אין הבדל באמת ביננו ובין חיידקים למעט התודעה.
והלוואי ולא היתה התודעה. כי אם לא היתה, אז לא הייתי חושב מה המטרה שלי בחיים? ואני יודע שאין מטרה. ושלא תגידו לי שהמטרה היא להביא צאצאים. זה נכון אבל די עצוב למי שיש לו תודעה כוזבת של חיים.
אין מטרה למעט קיום החיים עצמם? בכל תנאי?
הריצה מרחיקה את הגייסות המתדפקים על שורש ליבי.
הכי נורא זה הגיס החמישי
מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.
תקיעות כזו. משבר גיל השקר כלשהו, שום דבר "אשר שווה למות למענו"
ובו זמנית "הכל טוב"
כי זה לא דיכאון. אבל זו תחושה מוזרה בהחלט. אף פעם לא חוויתי אותה. משהו של הכרת המציאות נוכחה ואפילו לא עצב. סתמיות.
ומחשבות על החיים בעקבות כל מיני מתאבדים לאחרונה. האם הם גילו משהו שאנחנו לא מבינים אותו?
ופתאום קלטתי שאף פעם לא כתבתי מכתב התאבדות. לא יצא לי.
אז הנה מכתב : יקיריי בהווה, נשחטותיי בעבר. תודה לכם שבאתם ללוויה שלי. דאגתי שהיא תהיה בחורף. לוויות בחורף זה נחמד יותר. אתם וודאי המומים. חלקכם אומרים לעצמם בלחש תוך כדי שאחרים מספידים אותי משהו כמו"הוא היה טיפוס מהורהר ומעט מלנכולי, זה לא מפתיע אותי". אז נכון אני מעט מלנכולי. אבל לא יותר מכם. אני יותר חושב מכם זה נכון, לצערי.
בחרתי במעשה הזה כי קצתי בחיים.
לא בגלל שאני בדיכאון. החיים שלי טובים. מי שמכיר אותי ממש טוב יודע עד כמה. אני אוהב את אשתי ואת ילדיי. אני חושב שזה היה מיותר להביאם לעולם אבל מרגע שהגיעו אני מנסה להיות אבא הכי טוב שאני יכול. אני נמצא בנישואין פתוחים. אהבתי כמו שאחרים לא יאהבו גם אם הם היו חיים 400 שנה. את המשפחה וגם לא את המשפחה. ואוהבים אותי. ויש ריגושים ורגשות. זולים ויקרים. לך ולסובבים אותך. הכי חשוב שאוהבים אותך. כל מיני אוהבים אותך. כל דיכפין. ייטה ויאכל ממך. ואתה תאכל את הארץ והארץ תמשיך להיות רעבה, כמוך. ארץ רעבה. כוס אמא של הארץ. הארץ הטובה. הגדר הרעה.
אני לא ריקני. אני מלא ממש. אבל אין לי ליבה. אנשים חסרי ליבה הם בודדים. ליבה היא לא ערכים. אני איש ערכי מאוד. חוץ מכמה מעידות קטנות. אני למשל כותב כל יום בדם נפשי את המלים "לא בגדתי" וצוחק שהיא התחילה.
לא קרה כלום שגרם לי לעשות את זה. באמת.
אלו חוסר התכלית והתוחלת של החיים.
מכאן הכל ידרדר ואני רוצה לפרוש בשיא.
הבדידות הזו. אני מרגיש כל כך בודד. הכי בודד בעולם. אני שמצליח לייצר כזו אינטימיות עם אנשים שמעידים על כך באוזניי (אחרת לא הייתי מאמין). הסודות שלכם ילכו איתי לקבר. ועוד איזה סודות. כל חיי אני מתורגל בשמירת סודות. של חיים ומתים. מה הסוד שלי? הלוואי והייתי יודע.
החיים יפים מחד וסבל מתמשך מאידך. כך קורה ששני הקטבים מאיינים אחד את השני ומתקבל "אפס". לא בשר ולא חלב או לא חטיף אגוזים (מעושר B 12ׂ) ולא מיץ חיטה. עבור הטבעונים שביננו.
כל יום דומה למשנהו. עבודה, שיחה משמימה עם מישהו משעמם תחת. הנהון.
מדיי כמה שנים אני מכיר מישהו שזו זכות להכיר אותו. זה לא קורה הרבה.
אני יודע שזה הכי אגואיסטי בעולם להתאבד, אבל אני תמיד הייתי כזה.
ילדים יקרים שלי, תסתדרו. חסכנו לך לפסיכולוגים. הם לא יעזרו לכם אבל תלכו. הם רק יגרמו לכם לפתח בהם תלות, תוך שהם יאמרו לכם שזה תהליך ואי אפשר לעזוב כעת ורק בעוד תקופה תראו תוצאות. תזכרו שהם רק כלי עזר. את העבודה הרבה תצטרכו לעשות אתם. חלקם באים לתקן את עצמם. גם את זה הם בקושי מצליחים. ובעצם, לתקן את עצמך יותר קשה. את המטופלים קל יותר.
אתה יכול להיות מומחה לזוגיות והנישואין שלך יהיו כישלון קולוסאלי. אני קוקסינל. לכו תזדיינו עם הפוליטיקלי הקורקט הזה. אין לי שום דבר נגד טרנסיות, אבל ככה הייתי מדבר שנים, אז למה עכשיו אחרי שאני מת אני צריך להיות עם פה נקי. אחרי שלכלכלתי ככה.
מי שמתאבד הוא אגואיסט אבל הוא גם בדיכאון או במבוי סתום והאופציה הזו נראית לו לגיטימית והפתרון הכי טוב שיש.
אני לא מצטער על זה שאני מת עכשיו. אין יותר סבל. אין יותר כיף.
זה פתרון לגיטימי.
עשיתי את התרגיל המחשבתי הזה בראש בעקבות הדביל שהתאבד. חשבתי מה יקרה אם אני אמות? האם אופציה של התאבדות עכשיו בחיים היא לגיטימית עבורי? זה היה תרגיל מחשבתי מפחיד. אומנם אני מחזיק בדעה שהחיים לא קדושים ומלאי קשקושים ואם אדם חולה במחלה סופנית לדוגמה, אז אני רואה בהתאבדות משהו לגיטימי כדי שלא יסבול. מצד שני, גם החיים עצמם כקונספט הם עניין סופני.
לפני שאתם מאשפזים אותי עם "הוא צריך עזרה" אז אני מודיע שאני בוחר בחיים. ממש ו"בחרת בחיים" באמת כל הכבוד לי. מצעד החיים הבלתי נסבלים והטובים. מי שרוצה להתאבד שיתאבד.
יש לי כל כך הרבה סיבות לא להתאבד.
עיקרית אחת היא המשפחה שלי.
אני לא רוצה לצער אותם ולגרום לילדים שלי צער ובלגן.
עיקרית נוספת היא אני. מעניין אותי לאן אקח את עצמי. האם אתגבר על כח האינרציה, הפחדים הישנים, האם אעשה שינוי בחיי. מתי אמצה את ההווה המסעיר הזה? ואמצא את ההווה שיעשה לי אולי פחות כאוטיקה וריגושים אבל שקט נפשי.
ברור שלא להתאבד. בשום מצב נפשי. כי זה פחדני ואני לא פחדן. גם אם אשקע בדיכאון עמוק אבקש עזרה מהסובבים אותי ומעצמי.
החיים יפים, מעניינים ומאתגרים במובן החיובי שלהם.
החיים גם ריקניים והם גם חרא אחד גדול. לא משנה כמה כסף יש לך או כמה ריגושים אותה אוסף בדרך למטה או למעלה.
הבעיה העיקרית בחיים האלה היא הבדידות. לא במובן שאין לך חברים, אלא שאתה באמת בודד בעולם הזה. אדם כלוא בתוך עצמו. ישנה מחיצה אפילו בינך ובין הקרובים אלייך. זה לא אומר שאתה לא אומר להם את האמת אבל עדיין אתה מרגיש בודד.
בעיה משנית היא בני האדם שסביבך. בני אדם באופן הפוך למה שאנשים חושבים גורמים לאנשים מסוימים לחיות בבדידות.
נחלשתי והתאבדתי כביכול ויצאתי מחוזק.
טוב אני חושב שדי הוצאתי את המחשבות הללו.
עכשיו אני צריך להכאיב למישהי.
לתת שירות.
אני לא מעודד, אבל למי שרוצה בכל זאת :