אני מבקש ממי שנפרדה ממישהו או מישהו שנפרד ממישהי, לא מזמן, (מה זה זמן סביר לפרידה?) שלא יקליק על השיר הזה.
קבעתי איתה אצלי בעבודה. לקחתי אותה לאכול סביח. למה סביח? כי את הבחורות שלי אני מפנק. ואיזה סביח זה היה. אחרי שהקיבות שלנו שבעו נשארתי רעב. אני חושב שגם היא. אז הובלתי אותה בנתיב הנחל ששוקם לאורך כ-1,000 מטר עד לפרדס. בדרך ולאחר כ-200 מטר הרגשתי צורך לגרור אותה בשיער. אז לפתתי אותה בשיער. ללא מלים. יש מקרים שגם זיין מוח כמוני רוצה לשתוק. וגם לא היה מי לומר. וגם רציתי ליהנות מהרגע. סייג ללפיתה שתיקה.
אני לופת אותה בשיער הארוך שלה ומרגיש את הרטיבות שלה אפילו שאני לא קרוב אפילו לפרימטר של הכוס שלה.
מדיי פעם אני מעקם לה את הראש אחורה שמאלה ימינה, למעלה או למטה או שילוב של הכיוונים הללו, שושנת הרוחות, כדי שתבין שאנחנו לא בטיול בפארק, למרות שהפארק נמצא במקביל אלינו וילדים משחקים ויש אנשים שרוכבים על אופניים ואנשים שרצים כאן. גם אני רץ כאן וזה המגרש הביתי שלי. כל אחד אוהב לומר על מקום מסוים שהוא המגרש הביתי שלו. אני לא מרגיש בשום מקום שהוא המגרש הביתי שלי.
זו היתה הפגישה השנייה שלנו. הפגישה הראשונה היתה נחמדה. רק נחמדה כי היא "אשמה". אני תמיד מאשים את עצמי בכל דבר וגם בזו האשמתי את עצמי. הרי תמיד יכולתי יותר ותמיד אני אחראי. אבל בראייה לאחור באמת שניסיתי, אבל היא היתה סגורה. וסגורה זה לא טוב. אז הכאבתי לה וזיינתי אותה כמה פעמים בכל מיני תנוחות. ויש לה גוף מהמם שמעמיד זין שוב ושוב אבל לא קרה כלום חוץ מזה. הזונה שתקנית. לוקח לה זמן להיפתח. לא כמוני שמספרת את סיפור חיי למי שרוצה ולמי שלא רוצה לשמוע. לא דיברנו אח"כ מלא זמן ואז פתאום התחדש הקשר. לא זוכר אפילו מדוע. אני רק זוכר מדוע הוא נפסק. זה בגללי ולא בגללה. אוי הפיזור. הלאה הפיזור. כן להתכנסות. והזמנתי אותה, כאמור, אליי. הסביח היה הכי קרוב למקום בו רציתי לעשות בה שפטים. אבל לא תכננתי. אני אף פעם לא מתכנן כשאני לא רוצה לתכנן ותמיד מתכנן כשאני רוצה לתכנן.
ההליכה היתה של כמה דקות. אני חושב שיכולתי לעצור כאן וזה היה מספיק. המסר ההדדי הובן. אני רוצה לשלוט בה והיא רוצה שאני אשלוט בה. אני רוצה לספק לה שירות והיא רוצה לקבל אותו. היא רוצה לספק לי שירות. סיפוק שירות הדדי, בו צד אחד קורא לעצמו "שולט" והצד השני "נשלט".
"תרשמי בבקשה מספר פנייה 539825214". היא תשמש אותך מעתה לבירורים. והאמיני לי שיהיו כל כך הרבה.
היא השמיעה קולות שרק מהם אפשר לגמור. אני חושב שבדרך מדיי פעם עצרתי לתת לה סטירות. אנשים יכולים לראות מהפארק. גם חנקתי אותה. מדיי פעם.
אחרי 300 מטר בהם הולכתי את הראש שלה ואחריו כל הגוף ציית, הגיע רוכב אופניים בשביל המקביל לנחל. לא הסרתי ממנה את הידיים. היא התכווצה מעט. הזין שלי גדל בעוד מ"מ.
באותו מקום, בעוד שנה, כעת חיה, או מתה במקרה שלנו, גם נזיין אותה שלושתנו לאור ירח. זאבים אבל מאופקים. חוץ מהזאב הקולני שהפחיד קרפדות וילדים קטנים שההורים שלהם ליברלים או חסרי אחריות ומשאירים אותם עד 2100 בחוץ למרות שהם צריכים לישון.
בעוד שנה מהרגע הזה היא כבר תהיי לגמרי מחית.
בסיום הויה דלרוזה המתוקה שלה בה אני אוחז וגורר אותה למחצה לאורך הנחל הגענו לפרדס. בפרדס עשיתי לנו כמה תמונות להנציח את הרגע. הגוף שלה עמד בין מטע עצי הדר. הוד והדר. היא מצצה לי בין שני עצים בשורה. אח"כ זיינתי אותה מאחור. זה לא חשוב כל כך.
זו היתה פגישה הרבה יותר מוצלחת מהראשונה.
אני חושב שזו אחת הפעמים שידעתי שתי שניות אחרי שהחלטתי לאחוז אותה בשיער שהיא שלי. עובדה שלא טעיתי והיא היתה שלי לגמרי. יכולתי לעשות לה מה שאני רוצה. היא נתנה לי לעשות לה מה שאני רוצה. היא נתנה לי לעשות לה מה שאני רוצה כי היא הרגישה שאני לא אעשה לה מה שאני רוצה או את כל מה שאני ארצה. אבל זה היה רק אח"כ. בינתיים היינו באיזה מחול של שליטה ראשוני. לקחתי ממנה כי הרגשתי שהיא נותנת לי. בוטחת בי. נותנת לי, לפחות או בשלב הזה, לגרור אותה בשיער, אבל ברור שהרבה יותר.
ומי אני בכלל שאגרור אותה בשיער? היא לא זונת אד הוק שבאה לשחק משחק ולא באה לקבל פאן חד פעמי. אני זה אני ואסור לי לזלזל בי.
אני ואני. הכל זה אני. אני שרואה את האחר, אבל מתעלם ממנו כשצריך.
אני חושב שהיא בכלל לא רצתה בשלב הזה להיות שלי, כמו שאני רוצה שמישהי תהיי שלי. אולי חשבה שזה אפשרי, אולי לנסות. שנינו היינו רחוקים כל כך מזה. אבל הכי חשוב : היא אפשרה את הפתח. ואני רק תנו לי פתח ואני נכנס. אפילו דרך החריץ הקטן של הדלת.
אח"כ, הרצון ומעגל השוטים-חכמים הזה שעשינו לשנינו לא הותיר לנו ברירה. היינו לגמרי בתוך זה. בדרך הזו שלנו.
אני נזכר ברגע הזה של הלפיתה. זה היה רגע של לקיחת שליטה בדרך אל חזור. באופן אינטואיטיבי וטבעי. אתה רוצה ועושה בלי הרבה זיוני מוח עצמיים. מהבטן.
היום, כשאני נזכר בטבעיות הזו, אני לא מבין מאיפה כל "האיזונים והבלמים" שלי הגיעו, ואולי מבין בדיוק.