אני עדיין ממשיך להתלהב מעצמי ומהריצה המוקדמת שלי בבוקר.
בשבועות האחרונים אני רץ עם הראש למעלה. כבר נפלתי בגלל זה אבל זה שווה את הסיכון. האדמה רכה ובכל מקרה מדובר על משהו מוכר, מכה כלה בכנף. מומחיות.
אני רץ בשדה מקסים למחצה שנמצא בדיוק בנתיב נדידה של בעלי כנף כמו כל מסדרון המדינה בערך.
כל בוקר בשעה 0615 אנחנו נפגשים. מתחיל להיות טיפה יותר קריר בבוקר וזה כבר סיבה להיות מרוצה יותר. לא צריך לעלוץ על החורף. הוא קצר מדיי כאן.
אני רץ ורואה במהלך ריצה של כשעה משהו כמו 15 להקות. יש כאלה גבוהות יש נמוכות, יש מפוזרות ויש מלוכדות. יש ציפורים שנמצאות מעט הרחק מהלהקה. בודדות.
בהתחלה קינאתי בהם. "כמו ציפור את חופשיה". עוד משפט בית כלא.
אחרי כמה ריצות הבנתי שהציפורים לא ממש חופשיות.
כל שנה בעונת הסתיו הן נודדות לאפריקה בלהקות. שום ציפור לא יכולה להחליט שהיא נשארת. היא לא תשרוד בקור ולא יהיה לה מזון.
והכי חרא : הן בלהקה. ההתנהגות שלהן משפיעה ומושפעת על וע"י הלהקה.
ציפורים חופשיות יותר מבני אדם?
אלו דחפים גנטיים ויצרים שגורמים להם לעשות את מה שהן עושות למען השרידות שלהם. באופן אוטומטי.
מקובל לראות באדם יצור חופשי. לעיתים זה חופש לכאורה.
רובנו עושים את הדברים באופן אוטומטי.
להקות להקות.
כמו ציפורים, אנחנו גם צריכים לשרוד פיזית וגם לשרוד חברתית שזה לעיתים הרבה יותר גרוע.