ידוע כי אנשים שבוחרים לקשור את גורלם זו עם זה מזדיינים פחות ופחות יותר. אולי ותיקי מערכות יחסים. אל תתחילי עכשיו עם אלו שהזיונים שלהם רק הולכים ומשתבחים עם השנים. יש כאלה. הם היוצא מן הכלל שמעיד במקרה על הכלל. טרדות היום, המריבות, הפנקסנות גובים את שכרם. אל תאמינו לאנשים שאומרים שהם לא קטנוניים ופנקסנים, הם הכי וכשהם יוציאו את זה לאור, זה יהיה הכי מגעיל שיש. באמא שלי יש לי אחד כזה, לפחות, שהיה מרצה לי על כך שאסור לי להיות פנקסן קטן אבל במשבר שלו חזר להיות פנקס הפנקסן הקטן. ולמי אין משבר. אנחנו בני אדם, תוצרים של משברי עבר. גם אותו לא צריך לשפוט. אדם הרי לא יכול לפשוט את עורו, רק למרוח קרם לחות על אותו עור יבש ולקוות שזה יעזור. ואולי באמת זה עוזר. אבל רק על העור. האיברים פנימיים עדיין חסרים.
יש זיונים שאתה הולך לאיבוד בהם.
ואני אוהב ללכת לאיבוד לעיתים. נסו להיות אתם אני ותבינו איזה כיף זה ללכת לאיבוד. כל הזמן מעבד דברים. בשליטה, במחשבות.
איך שנחתו השפתיים שלי על השפתיים שלה הבנתי שזה הולך לאיבוד כאן ומכאן. שמחתי שגם היא הרגישה ככה. הרגשתי שכך היא מרגישה.
חזרה לבסיס האם רק כדי להכריז שלא סיימתי עם הפשיטות הארוכות מעבר לקווי האויב.
זיון געגוע. ואיזו תשוקה היתה שם. לא כל כך הבנתי מהיכן היא באה והבנתי לגמרי.
שכחתי כמה היא יפה. טבעית כזו ללא איפור. יופי קורן. ושכחתי כמה סקסית היא. זה נורא. והגוף שלה התמצק והתחטב מכל האימוני כושר שהיא מעבירה. לבלוע את הכל. עוד ועוד ואז להקיא. לא יכולת לעצור בזמן, אה? כרגיל.
תוך כדי הרשיתי לעצמי, באומץ רב, למשוך לה בשיער. כל כאב לא מתקבל בסבר פנים יפות. היא ונילית להחריד כיום. והופ, היא אוהבת את זה. "יותר חזק". המלים הללו נחתו ישר לתוך הרצפטורים המיועדים במוח שלי. ישר איתרתי את קריאת השירות הקודמת והשוויתי את השירות שכאן לאז והענקתי לה את מה שאני יכול.
תמיד נותן שירות, סמי הכבאי.
סמי כאב.
זה היה זיון לפנתיאון. מאלו שאתה רוצה לבלוע את כל הגוף של השני. אבל זה בעיקר כי אתה אוהב. תשוקה וגעגוע שנובעים מאהבה. מוזר לי וכל כך מוכר. כמו לרכוב על אופניים או כוס.
בסיום הזיון כשהיינו גמורים לגמרי היא שכבה ובכתה ואני ליטפתי אותה והיא אמרה תוך כדי שדמעות זלגו ממנה אל הכרית, שהיא צריכה שאני אוהב אותה. אמרתי לה שאני אוהב אותה. אז היא אמרה לי שהיא צריכה להרגיש. לגרום לאדם להרגיש זה כבר יותר מורכב. לומר לו שאתה אוהב אותו זה קל. ואז היתה שתיקה.
חשבתי כל כך הרבה בשתיקה הזו. זה כל כך מביך לכתוב לאן הלכו המחשבות שלי אז אשאיר אותם לעצמי. זה מביך ומעניין. מחשבות של 360 מעלות. הייתי רוצה שהם יישארו בטווח של ה-90 או אפילו ה-180 מעלות אבל לא, הן נזרקות לכל עבר. המשכתי ללטף אותה ושכבנו עירומים.
אח"כ שאלתי אותה "תאהבי אותי גם"?, כאילו אנחנו במו"מ בשוק פרסי. מתדיינים כמו תגרנים ביריד של אהבה ממוסחרת. והיא אמרה לי "כן" או הנהנה, אני לא כל כך זוכר.
אני יודע שהשאלה שלי היתה אגוצנטרית ורטורית כי אם היא לא היתה אוהבת אותי היא מזמן היתה מעיפה את היצור המפוזר הזה ממנה. וכנראה היצור המפוזר הזה כן נותן לה או ממשיך לתת משהו. אבל הייתי חייב לשמוע את התשובה שלה.
אנחנו רוצים רק שיאהבו אותנו.
בעצם, אנחנו רוצים שרק אנשים שאנחנו אוהבים יאהבו אותנו. שאר העולם לא ממש מעניין. צריך להכיר בזה שלא כולם צריכים לאהוב אותך.
זה היה זיון מטורף.
אני כזה מפגר.
אני צריך לזיין את אשתי יותר.