אני אוהב לערבב.
מי שמכיר אותי יודע. יותר מכירות ממכירים.
יש כאלה שאומרים שאני משוגע.
הסאחי הכי פסיכי שתכירו.
בעבודה, בפוסטים, בבדס"מ. בזיונים. בסשנים.
זה נובע מסף ריגוש גבוה.
זה נובע מליבות מתחלפות או דווקא היעדרן.
רצון לקיים את המשפט הנכון והלא נכון של "הזין גדול מסך חלקיו".
וכך אני מערבב.
הייתי לוקח את שתיהן להופעה.
אחרי ההופעה הייתי לוקח את שתיהן לסשן.
סשן ליבות.
הייתי משכיב אחת מימני ואחת משמאלי. ילד סנדוויץ'. לרפד את עצמו לדעת. רפידה שחוקה.
אח"כ הייתי קם והן היו נאלצות לדבר ביניהן והן היו אוהבות אחת את השנייה. אין סיבה שלא. כל מי שמתחברת אליי דומה לרעותה. אבל היי היי, זה שאת דומה לא הופך אותך לחסרת ייחודיות.
כן כן את ייחודית, סליחה. אני לא משווה אותך לאף אחת אחרת. כמו שאת לא משווה אותי לאף אחד אחר.
הרי תפיסת המיוחדות אינה תלויה בדבר. כמו שרע לא תלוי בטוב או חם לא תלוי בקר או שמים וארץ מלחמה ושלום מר ומתוק ואלף ואחד דברים אחרים שמגדירים דברים אחרים ע"י ההפך או הרצף שלהם.
אני מיוחד ואת מיוחדת. בדרכנו.
כולנו שעתוק של שעתוק.
שעתוק מיוחד או רגיל. את זה אנחנו קובעים.
יודעת מה אני לא מיוחד. את מיוחדת.
אני מיוחם. את מיוחדת.
זה היה דווקא יכול להיות נחמד וסיוט.
כל ההשחלות אליי?
הן לא רוצות. מזל.
כל ההשלכות עליי.
אל תשליכיני לעת זקפה.