באמצע הריצה חלפה על פניי בשדה המקסים למחצה מישהי מקסימה לגמרי (עפ"י מראה בלבד שעלול, כידוע, להטעות). אנחנו חולפים אחת כלפי השני במשך חודשים בהרבה בקרים בסיפור אהבה של רצים. יש כאלה סיפורי אהבה. בסיפור הזה לא עזבתי את הבית אבל רצתי איתה בכושר ובעוני עד עצם היום ההוא. היחסים שלנו מאוד פשוטים.
אנחנו אומרים "בוקר טוב" ומחייכים אחת לשני. בתור שונא אדם אני מקפיד לחייך לכולם. החיוך הוא קודם כל בשבילי. לעיתים אנשים מחייכים בחזרה. בד"כ. כשאני רץ בעיר אני לא אומר בוקר טוב. יותר מדיי אנשים. אבל בשדה המקסים למחצה זו כאילו חובה. אנשים שם מרגישים מחויבות. שדה אינטימיות. השדה עושה אותם נחמדים.
אני מודה שהחיוך שלי רחב יותר אליה. זה בעיקר בגלל החיוך שלה.
יש לה חיוך רחב. אני לא יודע אם הוא יותר רחב אליי יחסית לכל חיוכיה. הכל יחסי. וייתכן שהיא "מחייכת כל" כזו. כוחה בחיוכה ולמדה שהמראה שלה בתוספת החיוך פותחים לה דלתות בכל מקום. ייתכן גם שהיא חייכנית סתם.
אנחנו נפגשים בכל ריצה בשעה 06:37. אל תתפסו אותי בדקה. היא לובשת טייץ ויש לה שיער ארוך שאסוף בקוקו. יפה כזו, רצה יפה. כוסית עם גוזיית ספורט. הריצה שלה היא כמו דהירה קלה של סוסת מוסטנג.
היום זו היתה הפעם הראשונה שהיא רצה איתי בכיוון שלי. וזה היה מוזר כי לכל מישהו יש את המסלול שלו בשדה. אז אני רץ ולאט לאט אני מתקרב אליה. ממש לאט כי היא רצה בקצב שלי. ואני עובר אותה ואומר לה בוקר טוב, רק שהפעם אני ממשיך להיות איתה במקביל לעוד הרבה. זמן שנינו רצים לעבר הזריחה.
אני עדיין רץ בלי חולצה בבקרים. אני באופיי נטורליסט. ואם ישנה הזדמנות ללכת עירום ואפילו חלקי אלך. עוד מעט יהיה קריר יותר ואחזור לחולצות.
ועכשיו אני מקביל אליה ואומר לה בוקר טוב מביך קצת מטווח של חצי מטר. היא מחייכת אליי ואומרת לי בוקר טוב ואז מוסיפה פעם ראשונה עוד משפט : "שששש... יפים...". אני בקושי שומע עם האוזניות שלי מה קורה סביבי. הסטתי את הראש. "מה"? הנמכתי את המוזיקה. "יש לך קעקועים יפים".
אפס או אחת. אני מודה שתוך שבריר שנייה חישבתי מה הסיכוי לזיין אותה. יצא לי 5.8% לאותו היום ו65% בעוד שבוע. לא באמת זה מה שחשבתי עליו מייד כשהיא דיברה איתי.
אתם באמת חושבים שאני כל כך רדוד?
זה לקח כמה שניות לאחר מכן.
עכשיו שנינו רצנו במקביל. זה לא משהו שקורה כשרצים. ממתי נשים פונות אליך בריצה? הרי כולנו, הגברים, אנסים בפוטנציה. והשדה המקסים למחצה כה שומם עם פינות אפלות כל כך.
"תודה", אמרתי לה.
"את גרה כאן"? (לא, היא נוסעת כל בוקר כדי לרוץ בשדה הזה ספציפית וחוזרת בפקקים לעיר שלה) טוב, צריך להמשיך את הדיאלוג ולראות מה לעזאזל היא רוצה ממני ולאתר תוך כדי הריצה את המצלמות הנסתרות עליה. בדיוק נכנסנו לישוב, לחלק הסלול של הריצה. "כן", היא אמרה לי. הרמה של הדיאלוג נסקה.
המשכנו לדבר על ענייני ריצה ועוד. כמה זמן ולאיזה מרחק אנחנו רצים והיכן.
אני תמיד מתפלא כיצד אני יכול לדבר בריצה בטלפון למשל ולא למות מחוסר חמצן. אני כל כך אוהב שאני בכושר. זה אחד הדברים שעושים לי שקט. ריצה זה ממש לא רק כושר. שקט זה משהו נדיר.
"אתה רוצה לרוץ איתי"? (רגע, אז היא לא רוצה להזדיין?)
"לומר לך את האמת, אני רץ לבד".
אני מבית שמאי, ואני יודע שכשאישה פונה אליך או מחייכת אליך או נוגעת לך כלאחר יד בחזה או רוצה בחברתך זה לא אומר תמיד שהיא רוצה להזדיין איתך.
אחרי שאמרתי לה שאני רץ לבד היא אמרה לי משפט שהפתיע אותי וגם בלבל אותי לגמרי :
"אם תרצה לרוץ ביחד אני אשמח, אני מחפשת פרטנר לרוץ איתו". פרטנר לרוץ איתו.
אני משלח מחשבה בראש תוך כדי החיוכים הבלתי נגמרים שלה. מה היא רוצה באמת? זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך או רצים במקביל אליך.
אפס או אחת.
כשנפרדנו לשלום עדיין עשיתי את עצמי לעצמי כאילו איני מבין מה היא רוצה.
להזדיין? (ברור שלא) או לרוץ (ברור שכן)?
עדיין המוח הזוחל שלי מקווה שהיא רוצה לסור לבין העצים להוריד את הטייצים לשחרר את הזין הכלוא והמעוך והכוס שהתהדק לו ולהזדיין עם כל הזיעה ששטפה כל ס"מ בגוף שלנו. באמצע הזיון אני אחנוק אותה והיא תסתכל עליי במבט הזה השמור לחניקות ותחניק גמירה נוספת. אח"כ נמשיך לרוץ בשדה המקסים לגמרי.
יומיים אחרי השיחה שלנו נפגשנו שוב באחד הבקרים.
אמרנו יפה "בוקר טוב" חייכנו חיוך רחב, טיפה יותר רחב מהרגיל וחלפנו מהר אחד על השנייה.