ואולי היא לא וויתרה על השמחה.
כמה פעמים אני צריך לומר לך שכתיבה ובייחוד כאן, היא רק פן אחד צר או רחב ככל שיהיה, על העולם הפנימי העשיר או העני של האדם הכותב?
כמה פעמים התאהבת בכותב וגילית שהוא לא כזה במציאות?
הרי התאהבת בכתיבה של ניר וזה היה מביך ברמות אח"כ כשגילית מי זה.
יש אנשים שלא כותבים והם בני אדם מהממים במציאות.
יש כאלה שכותבים למגירה אבל מתעלמים מהעבודה שהמגירה היא ציבורית ואח"כ מתבאסים על כך שלא הבינו אותם.
יש שכותבים רק כדי לקיים סוג מסוים של קשר עם העולם הזה. הן רוצות. אלו בד"כ נשים, אבל לא יכולות כי הן לא יכולות ולא רוצות לבגוד בבעלים הכמעט מושלמים או השנואים שלהן או בעצמן.
בעיקר הן לא רוצות לבגוד בעצמן.
זו תכונה שאני מאוד מעריך.
לא משנה כמה הן מאוננות את עצמן לדעת בלילות הן אף פעם לא יתאוננו על מצבן הכחלחלי.
וכך אנחנו זוכים לסיפורים משובחים על דם יזע ונוזלים אחרים מבלי שהן איבדו או בגדו באמון.
וזה נערץ על ידי. ואולי גם לא כל כך כי זה לא עניין הערצה או לא, אלא עניין של מחירים אישים לשלם.
אנחנו נותנים, לעיתים, פרשנות הירואית לדברים כלכליים גרידא.
השאלה הנכונה בד"כ היא "מהו המחיר שאני רוצה לשלם". ואין פה עניין עם מוסר או אידאולוגיה.
יש כאלה שכותבים אידאות המסתירות רצונות אנושיים קטנים וגדולים.
יש כאלה שכותבים ומצרפים אידאולוגיות למעשים שלהם לאחר המעשה. דוגמה בנאלית לכך : "אכול ושתה כי מחר נמות" או ניהיליזם כדי לתרץ או לשמן את השקרים שלהם לבת הזוג או לבן זוג הנבגד ובעיקר לעצמם.
יש כאלה הכותבים שהם לא שיפוטיים כלפי בגידות ומתכוונים לכך. כמוני. תצלבו אותי אבל אני מבין יותר וקצת מזדהה ומרחם עם הבוגדים, מאשר חש צורך להוקיע אותם במעין מסע צלב מטופש כאן ובכל מקום אחר.
בגידה היא בראש ובראשונה חולשה של אדם ולא שק אגרוף להלום בו. אני יודע, "אני בגדתי". כתבתי את זה באותיות של דם על קירות בית הכלא בשבי העצמי שלי במלחמה הפרטית שלי. שלא כמו שבויים אחרים. שרדתי לספר.
יש כאלה הכותבים אך דואגים להשמיט את מה שלדעתם יכאב לאחרים.
יש כאלה הממעיטים בחשיפה העצמית. כל מה שנשאר להם זה שהם קשוחים, שולטים מלידה. הם כך מלידה. גם כשברח להם חרא מהחיתול בפעם השלישית השבוע ואמא שלהם שקלה לטלטל אותם ורק התפלקה לה סטירה.
יש כאלה הכותבים את האלטר אגו שלהם.
לעיתים נדמה שגם האלטר אגו שלהם מבואס מהחיים. הם כל כך בלמטה שלא יכולים לדמיין "אני אחר" שונה ושמח יותר. בחלקו.
חלק כותבים כדי לכתוב.
חלק כותבים כדי לזיין. חלק כותבים כדי להרחיק זיונים לא מתאימים או בכלל.
חלק כותבים כדי לעשות בלגן ושקט. לסירוגין. הם חושבים שכך הם שולטים בברז.
חלק כותבות כדי לזיין אבל מקפידות שתשתמשו בצורת הפועל "להזדיין". היא יכולה לזיין כשהיא רוצה אבל היא תקפיד על צורת הפועל הזו כשאתה תרצה.
יש אנשים שכותבים והם קקה מסריח של אנשים במציאות.
יש אנשים שכותבים על כנות והם הכי שקרנים שיש.
יש אנשים שכותבים על אהבה והם לא מסוגלים לה.
יש כאלה שוויתרו בכתיבה אבל לא וויתרו לעצמם.
יש כאלה שוויתרו לעצמם מזמן אך לא וויתרו בכתיבה. כאן לכתיבה יש משמעות רבה עבורם. היא נשארה כתקווה. אולי שכבת הגנה.
יש כאלה שרק מראים שוויתרו כדי לזכות לאהדת הקהל ורחמיי השופטים.
יש כאלה המחפשים כל הזמן בונוסים.
יש כאלה שכותבות בעצמן ומעלות דרישות בע"פ כמו : "אני רוצה את האיש שכותב".
יש כאלה שכותבים ומזכירים לאחרים שקוראים שהאיש שכותב הוא איש שמה שהוא כותב הוא חלק ממנו אבל רק חלק ושתזכור את זה.
ויש כאלה שכותבים כדי לצמצם את הפער בין מה שהם באמת לבין כיצד הם מוצגים.
הפער תמיד יישמר.
יש מלא כותבים שנוגעים בך.
ויש את בילי ג'ין