שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה.
כולנו יצורים אגואיסטיים להחריד. אבל לא מודעים. האנוכיות טבועה בנו בילד אין. זה נובע מהילד שבאנו. ביצור החי. אנחנו כל הזמן מצרפים לה כל מיני תיאוריות על אהבת הזולת ואפילו אלטרואיזם. "הוא עסק בנתינה על חייו". האנשים הללו המתרימים עצמם הם אנשים אהובים, אבל הם בראש ובראשונה עושים מה שטוב להם. העשייה לאחר מספקת אותם. הם מתנדבים בראש ובראשונה כלפי עצמם.
אהבה היא בראש ובראשונה אהבה לעצמך. אבל אנחנו מספרים סיפורים שאנחנו "אוהבים".
אנחנו אוהבים לאהוב.
אוהבים את ההרגשה שזה עושה לנו.
אוהבים את ההרגשה שהאדם האחר עושה לנו.
אוהבים אותנו בקשר הזה. אוהבים אותנו בהקשר הזה.
כמה כאן מחפשות שולט שיקרע להן את הצורה ובעצם חוששות מלהתאהב ממש במישהו? כלומר, לאהוב את עצמן.
והכל כימיה מטורפת מהולה ברגשות פונקציונאליים שהטבע נותן לנו כשאנחנו מאוהבים. יש לזה מטרה.
הטבע הוא "עיוור".
כשאת התאהבת בי, בו או בהם הוא דאג שתהיי מסוממת מספיק כדי שלא תראי את הפגמים הרבים שאני או הוא או הם אוחזים בהם. כדי שאנחנו נזיין אותך ונביא ילדים לעולם המחורבן הזה. זה מה שהטבע דוחף אליו. בינתיים התרחשה המהפכה התעשייתית ועוד מהפכות ושחרור האישה והמציאו את הקונדומים והחזייה. הילדים שהיינו אמורים להביא לעולם ומחצית מהגנים שלהם נעצרו בחומת לטקס, ניצלו מסבל מתמשך הקרוי "חיים".
בני האדם התפתחו מהר יותר מאשר חיות אחרות. וגם לזה היתה מטרה. האדם מלא ברגשות אבל יש פער מתמיד מול החברה שהפכה מנוכרת. מה שפעם היה פונקציונאלי עבורנו לא מתאים לחברה של היום. האדם התפתח בצורה טבעית אך החברה, הקדמה ואיתה הניכור מולידים פער תמידי בינו ובין האחר.
רוב רובן של החיות ואני לא מדבר על פילים או דולפינים שהם חיות מפותחות לא מרגישות סבל תודעתי (לא פיזי) כמו בני האדם. ככל שיש מודעות יש סבל. ואני יודע שאני שטחי בעניין הזה. בין היתר כי זה לא הנושא.
הנושא הוא שהכל קשור בנו.
את לא "אוהבת אותו".
את אוהבת את עצמך כך.
תכלס זה לא משנה. אבל אולי כן כי הוא יכול להיות אידיוט גדול ועדיין תאהבי אותו כי הוא פורט לך על נימים שמתאימים לך בדיוק. אב נוכח -נפקד, התעללות בילדות, חוסר באהבה, הוא דמות חזקה (ובפנים הוא אפס מאופס שאת לא תכירי), דפוס של ניצול, הערכה עצמית נמוכה או שהוא פשוט מצחיק אותך מאוד, קל לך איתו.
כשאת כואבת או כשאתה כואב בגלל פרידה תזכרו את זה.
זה לא יעזור לכם הרבה. עדיין את מתגעגעת לאהוב את עצמך כך. זה לא קשור אליו או אליה.
זה לא הוא זו את.
אולי תאמרי לעצמך עכשיו : אני לא אוהבת אותו. אני אוהבת את איך שהוא גורם לי להרגיש.
גם אם הוא אדיוט? זהו שזה כן חשוב.
כי העולם מלא אידיוטים ואידיוטיות שגורמות לנו לחשוב טוב לגבי עצמנו.
"אבל את האדיוט הזה אני אוהבת". טוב, אז לכי להזדיין.
תזכרו את זה.
אתם עדיין תכאבו. למרות שתבינו שהוא אדיוט.
תכלס זה לא משנה.
אבל אולי קצת פחות.