אני לא מחזיק מאהבה.
זה רגש כפוי.
כפוי על ידי המוח שלנו שמתעתע בנו.
בתי הקברות של היחסים מלאים אנשים שהתאהבו והאהבה שלהם קרסה. לא באחת אלא בהבנה איטית של "מה עשיתי איתו".
נגיד כאן : בקהילה הטולרנטית, הסובלנית, המקבלת והפתוחה "שלנו". חלק יראו את הקשרים שלהם עם "השולטים". כמה מהם הפכו לאפסים בעיניכן כי הסתנוורתן מאהבה?
הפער בין המילה "שולט" לבין האדם ששום דבר לא בשליטתו. אלו האנשים שאהבתם.
אהבה היא רגש אנושי פונקציונלי שהתפתח במשך מליוני שנים ואז פוגש במאה ה-21. זו ששמה את האדם במרכז. הפער הזה בין התרבות שהשתנתה כל כך מהר לגוף שלנו המשתנה יחסית לאט לאט, הוא אבי אבות הטומאה והפער.
אם לעומת זאת באהבה קורים דברים אחרים זה משהו אחר.
למשל : להיות הכי עלוב בעיניי האחר ועדיין שהאחר יישאר חולה לך על התחת, למרות ואולי בגלל העליבות שלך.
זו דוגמה לאהבה.
לא פרפרים מטופשים ועיניים חולמניות והחומר הטוב הזה שנכנס לחזה ועושה בו שמות.
אהבה אמיתית היא גם הזכות, אולי החוקתית, להיות עלוב.