הוא חיכה לי כשירדתי מהאוטובוס עם רצועה ביד ימין שקשורה לכלבה שלו. היה חיבוק קטן וזה הכל, ישר יצאנו לדרך. קניתי סיגריות בקיוסק המוזר בפינת הרחוב והלכנו לכיוון הגינה הציבורית בהמשך. היה ציפוי של מדרכה באמצע הגינה ומסביב דשא וספסלים, באמצע המעגל היה שולחן פיקניק שעליו התיישבנו והסתכלנו עליה מתרוצצת בין שיח לשיח, עץ לעץ וחתול לחתול. היה שקט יחסית. רק מידי פעם עברו אנשים דרך הגן עם שקיות של מצרכים מהסופרמרקט. בוהים בנו, אין לנו לאן למהר.
על השולחן היו מונחים שני ספרים של סטיינבק, קרועים לגמרי, לאחד אפילו הייתה חסרה העטיפה.
"את מכירה את סטיינבק?"
-"אני אמורה להכיר?"
"כן, הוא סופר די ידוע. הוא כתב את "על עכברים ואנשים" לא מכירה?"
-"לא"
"את לא קוראת ספרים"
-"קוראת, רק לא את הספרים שאתה קורא"
"מה אני קורא?"
-"סטיינבק"
חייכנו חיוך עקום והמשכנו לבהות בכלבה. הוא המשיך לדבר על סטיינבק ולהתפעל מהעובדה שהשאירו את הספרים כאן, באמצע גינה ציבורית. אני התפעלתי מהעובדה שהוא מתעסק איתם.
היה לי כל כך הרבה מה להגיד לו, כשניסיתי התחלתי לגמגם, הרגשתי כמו ילדה קטנה. שחקנית ז' בליגה א', אני לא ברמה הנכונה. מחזיקה את הראש מעל למים רק בשביל לא לטבוע. מגוחכת. אני יודעת שאני באמת ילדה קטנה, יחסית אליו. 13 שנים הבדל לא הולכים ברגל, ובכל זאת אף פעם לא הרגשתי ככה לידו. כאילו ויש לו את כל התשובות מכונות אבל אף תשובה היא לא הנכונה. כנראה שגם הוא חשב שאני קופצת מעל הפופיק כשאני מנסה לדבר איתו על הדברים האלה. הוא לא לוקח אותי ברצינות,אני יודעת את זה וזה מציק לי. אני פשוט לא יודעת להעביר לו את ההרגשה שלי בלי להרגיש מזערית.
חשבתי כל היום על מה אני הולכת להגיד לו, גם איזה משפטים , מילה במילה, היה לי תסריט שלם בראש. וכשפתחתי את הפה גימגמתי אותו החוצה. אני לא מופתעת שהוא לא הבין מה אני רוצה, חצי ממה שאמרתי גם לי לא נשמע הגיוני. משום מה, כשאני יושבת על המיטה שלי ומדברת עם אילן על הדברים האלה הכל נשמע לי הגיוני, ואיתו, איתו הכל מתחרבש. רק תגידו לי מה לומר לו.
אני מטופשת.
לפני 14 שנים. 20 באוגוסט 2010 בשעה 18:27
