צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אני אוהבת את הריח...

Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta.
לפני 11 שנים. 2 ביולי 2012 בשעה 21:34

קנאה זה חיידק. יצור קטן שחולף עם האוויר, מדביק אותך במחשבות לא מועילות, הרגשה לא נחמדה ובכלליות עושה ממך מישהו שאתה מעדיף לא להיות. זה משהו שאתה מרגיש, לרוב, שזאת בעיה שלך ואולי אפילו אשמתך שאתה מרגיש מה שאתה מרגיש, כי בעצם - לכולם יש עבר. כולם הכירו לפנייך, כולם הרגישו לפנייך, כולם ידעו דברים לפני שסיפרת להם אבל זה עדיין מפריע לך, ויש לך צביטה בלב כשאתה נזכר בזה. אני, אישית, מרגישה את זה בנשימות. פתאום אני מרגישה צורך להחביא את קצב הנשימה שלי, לתעתע את האוייב, כאילו והוא יוכל לזהות לפי המרווחים בין שאיפה לנשיפה כמה שהקנאה אוכלת אותי מבפנים. אני נמנעת ממבטים מצטלבים, תוקעת את הראש ברצפה, או על הקיר, על כל דבר דומם כאילו אני מנסה לשמור על שיווי משקל. משתדלת לשמור על משפטים קצרים ובעיקר, בלי הרבה סבלנות, מחכה שאני סוף סוף אבריא מהחיידק, מהיצור הזה שחי באויר ואני, בטעות - בתום לב, הכנסתי לגוף שלי.

היום ישבתי שעה וחצי עם מישהי שפעם הזדיינתם - סתם כי רציתם, ואחרי זה עוד פעם - כנראה בגלל הזכרונות המתוקים מהפעם הקודמת. אני חייבת להודות, כששמעתי שאתה עדיין חבר נורא קרוב שלה אני הייתי אמביוולנטית. נכון, גם אני עדיין אחליף מילים ידידותיות עם האקסים שלי, ולסטוצים שלי אני אגיד שלום עם חיבוק ונשיקה אבל מעולם, (היו לי שעה וחצי לחשוב על זה) לא אושיב אותך באותו החדר עם מישהו שהזדיינתי איתו בעבר פעמיים והסקס היה טוב למשך שעה וחצי. בסיטואציה מוזרה כזאת שבה אני מרגישה כאילו אני מחפשת את האישור שלה, כי חברה קרובה שלך, על זה שאני מתאימה להיות בת זוגתך הנוכחית.
לא זכרתי את זה בהתחלה, איך שהגענו, רק שמחתי לברוח מהלחות המזעזעת שהייתה בחוץ היום בערב, חיפשתי את המזגן ומהר. אבל כשהתיישבנו והיה לי זמן להתייבש, פתאום העובדה הזאת קפצה לי לראש, כאילו כמו נורה ירוקה כזאת שנדלקת כל פעם שאני צריכה להרגיש קנאה. זה לא לקח הרבה זמן, אולי עשר דקות. אבל מאותו הרגע שהנורה נדלקה, היא לא הפסיקה להבהב לי בראש ורק רציתי לדעת:
ירדלת לה?
הסקס היה טוב?
היו רגשות?
היא מצצה לך?
מי מוצצת יותר טוב?
אם אני לא הייתי קיימת, ובעלה לא היה קיים - הייתם מזדיינים עוד פעם?
אתה עדיין נזכר לפעמים בעובדה הזאת שהזדיינתם פעם, פעמיים, לפני עשר שנים?

חזרנו הביתה ואני עם משימה: להזדיין, להזדיין, להזדיין. לזיין את החיידק, לנצח עם אהבה. חשבתי, אם רק אני אסתכל לך בעיניים כשאתה גומר, ואני אדע שאתה חושב עליי - הכל יהיה בסדר. אז ירדת לי קצת, כן - היה כייף, אבל הנורה הירוקה עודנה מהבהבת. פשטת ממני את השמלה ונישקת לי את החזה, ליטפת אותי בכל הגוף ועלית מעליי. הרגליים שלי עכשיו חובקות אותך וסוגרות אותך צמוד. אני מרגישה את זה בא, הנה, קנאה מטומטמת, הנה התרופה.
ולא.
עמד.
לך.
נכון, אנחנו הזדיינו חמש דקות לפני שיצאנו אל החברים שלך, וגם גמרת לי בפה, וגם הזעת כמות הגונה, וגם אני גמרתי איזה פעם וחצי.
נכון, הזדיינו עוד פעמיים במשך היום, וגם בהן גמרת עליי, וגם אני גמרתי איזה פעם וחצי.
נכון, היום בבוקר הערת אותי עם זין בפה ואצבע על הדגדגן, ורק ספרת את השניות עד שאתעורר ואזדיין איתך עם עיניים פקוחות.
נכון, איך שיצאנו מזוג חברייך אתה עצרת ונישקת אותי שתי דקות שלמות, ככה, על פתח ביתם.
נכון, אתה אוהב אותי.
אני אוהבת אותך.

אבל קיבינימט, הנורה לא מפסיקה להבהב.

לפני 11 שנים. 16 ביוני 2012 בשעה 14:06

נשים הן עם מסובך, אפילו אני לא מבינה אותן. אתם יכולים להגיד שאנחנו פועלות ללא היגיון, שאנחנו לא מודעות לעצמנו, שאנחנו מגזימות. אבל בעצם, אנחנו קורבן לעצמנו.
המוח שלי רץ על אלף קמ"ש, הפעמים היחידות שהוא מאט הן כשאני שיכורה או אחרי אורגזמה. וגם אז הוא תופס תאוצה די מהר, כל מה שצריך זה רק דבר אחד, טריגר קטן בשביל שיגרום לו לאוץ אל מעמקי החרדות שאני חווה על בסיס יומי.
הגבר המושלם בשבילי זה הגבר שיבין את החרדות שלי באופן מדסמס אבל מכבד. גבר כזה שיוכל לחייך כשאני אומרת לו שאני בחרדות ויגיד "אוקיי" ינשק אותי על המצח וימחץ אותי בין זרועותיו. אחד כזה שלא ישאל מה קורה, למה קורה, איך קורה ולא יכריח אותי להסביר בהיגיון מה שאני עצמי כבר לא מוצאת הגיוני. הגבר הזה שיבין שאני במלחמה מתמדת עם עצמי הוא הגבר בשבילי.

אני מושכת בעינייך? אני מחרמנת אותך? אני משעממת אותך? אני אוהבת אותך, אני מעצבנת אותך, אני טובה מספיק? יש משהו שאני יכולה לעשות? בעצם אני לא צריכה לעשות דבר. או שכן? הן רק קמצוץ מהתהיות שעוברות לי בראש בשניה הזאת שאני מסתכלת לך בעיניים ולא מבינה כלום.
גם כשאני מנסה להסביר לעצמי, בתוך עצמי שאני מטומטמת, החרדות גדולות ממני. גם אם הזדיינו חמש פעמים אתמול, שלוש פעמים שלשום ועוד פעם אחת היום בבוקר, אם לא יעמוד לך, או שלא תצליח לגמור חיי יקרסו אל תוכם והתהיות ינצחו אותי.
אני לא זיון גרוע,את זה אני מקווה לדעת, אני נותנת מציצות הגונות ואפילו נהנית מהן, אני גונחת בדיוק כשצריך וכשאני גומרת אני רועדת בכל הגוף, מקצות האצבעות עד הסדקים שבשפתיים שמצטמררים מההרגשה הזאת שמתחילה במעמקי הגוף. אני סקסית, זה בטוח, אבל האם אני מספיק?

החרדות שלי הן לא עניין של מה בכך, לא סתם הייתי תחת טיפול תרופתי, לא בצחוק הייתי מחליפה סקס בשמחה רגעית, או משלמת בפרובקציות בשביל תשומת לב. אני מבועתת מהרגשות של עצמי, בפחד מתמיד שאולי יום אחד הן יהיו נקודת התורפה שלי.
אם היית יודע את מה שהולך לי בראש אני לא יודעת אם היית נשאר, אני יכולה לקוות ואני יכולה לנחש אבל אני בחשכה.
כשאני שוכבת לבד במיטה, לפני שאני הולכת לישון, בלילה חרדתי במיוחד אני יכולה לבהות בתקרה ולחשוב מה קורה כשמתים. ואז שהנשימה שלי תהפך מהירה, כפות ידיי יזיעו והעיניים שלי שרק רוצות להעצם יפתחו לרווחה עם מבט מופתע. אני שונאת את הרגע הזה, אני אפתח טלוויזיה, אני אקרא ספר אבל המחשבות האלה על מוות לא יעזבו אותי לכמה דקות, שעה, לפעמים כל הלילה. ועכשיו, שיש לי אותך, ההרגשה הזאת מפתיעה אותי כל פעם מחדש בשניה שהרעיון שתעזוב אותי מרקד בין האוזניים שלי.

אני נלחמת עם עצמי כל יום, כמעט כל היום, במחשבות שלי. אני ועצמי בתוכי תמיד בפעולה עד שלפעמים פשוט אין לי כוח לכלום.

לפני 11 שנים. 12 ביוני 2012 בשעה 23:29

לא עבר הרבה זמן מאז שהכרנו עד שישנו ביחד, כבר בפעם השניה שנפגשנו לקחת אותי הביתה, הזדיינו ונרדמתי עלייך. זה היה אז כשגיליתי את הגומה. ממש שם - בין הכתף, לעצם הבריח, לחזה שלך יש שקע שהומצא בשבילי ומאותו הלילה אני תקעתי שם דגל - "מהיום ועד שיקרה משהו רע, הגומה הזאת שלי". עברו המון לילות מאז, וכבר נהפכתי נינוחה בתוך הגומה שלי, כל פעם שהנחתי את ראשי עליה העיניים נהפכו כבדות, הנשימה הסתדרה לה ואני הייתי מפליגה אל תוך שינה עמוקה ושלווה.
היו פעמים שזזת, תוך כדי שינה, והייתי צריכה להתארגן מחדש כך שאהיה הכי קרובה למקום הזה, לשלווה הזאת שהגומה שלך מעניקה לי ותמיד הייתי שואפת לרגע שבו תחזור לשכב על הגב ואני אשוב הביתה.

היום פגשתי אותך בעבודה, הלכנו לסיבוב קצר בעזריאלי שלא הניב אף נעל ורק צלח אכזבות, אבל זה לא שינה לי הרבה, כי כשהתיישבנו לעשן על ספסל בחוץ, הנחתי ראש והתנחמתי בגומה. היום הבנתי כמה היא חשובה לי - כמה אתה, בעצם, חשוב לי. אחר כך חזרנו אלייך להתמזמזות פזיזה ואז לארוחת ערב. היה לי כזה כייף, ואני אומרת באמת, פתאום הפנמתי כמה שאתה יפה והתחלתי להאמין שגם אני, עם גומה או ללא, בעצם, חשובה לך.
כששילמנו חשבון והתחלנו להתקדם לכיוון הבית ואני שמתי לב שהשרוכים שלי משוחררים, אתה באבירות מודרנית כרעת ברך וקשרת לי אותם כדי שלא אצטרך להתכופף עם חצאית מיני ולחשוף את מה שעכשיו, כבר זמן מה, נחשף רק בשבילך. ראיתי את השולחן בקצה המסעדה של כמה נערים מסתכלים, והבנות עם המבט המוקסם שלהם וידעתי שהן מקנאות בי. זה היה כמו משחק מקדים ארוך שבסופו כל מה שרציתי זה שתזיין אותי. ככה - כמו שאתה יודע, באיזו תנוחה שרק תרצה, באיזה מיקום שרק תרצה. וכשהלכנו בסמטה ואתה הצמדת אותי לקיר, יכולתי להרגיש את התחתונים שלי נספגים מהרטיבות, עצרתי נשימה ונישקת אותי.
אתמול בלילה ראינו פורנו מאכזב, אז היום רציתי לפצות את עצמי ואותך ובחרתי סרטים יותר שווים, זה כל כך הדליק אותי איך שצפית בסרט שהייתי חייבת להרגיש אותך בתוכי בו ברגע. הסקס היה פנטסטי, בינינו - ידעתי שאני רועשת מידי ושהשכנים שלך עומדים להתלונן כל רגע, אבל לא היה לי איכפת. גמרנו ביחד מה שכמעט אף פעם לא קורה, ונפלת עליי. "אני אוהב אותך" בסטלה של אורגזמה, נשיקה על השפתיים - בלי לשון והופ, התגלגלנו. "עוד פורנו" ביקשתי והפעם השפלה פומבית. ראינו איך מזיינים אותה בכל רחבי העיר וראיתי חיוך על הפנים שלך שגרם גם לי לגחך מבפנים. בסוף הסרט שאלתי "מה?" בחיוך ממזרי, הסתכלת עליי ואמרת "כלום" עם חיוך כזה - כשהעיניים שלך מתכווצות איתו והשיניים מבצבצות בגללו. "שקרן" הפצרתי בך אז נשענת אחורה ואמרת "סתם.. אני ואישתי הראשונה היינו.. טוב, לא בכזה פומבי, אבל היינו עושים שטויות" ואני, שגם ככה קשה לי להאמין לך שאתה אוהב אותי, או יותר נכון, כבר לא אוהב את אשתך הראשונה, מקבלת כאב בטן מהמשפט הזה. "אתה צופה איתי(!) בפורנו וחושב על אישתך הראשונה?".
כמובן שהתחנפת, והבנת שזו הייתה פליטת פה מטומטמת. מיד קפצת מהכסא ונשכבת לידי והתחלת לנשק אותי איפה שרק נתתי לך. אבל זה לא עזר.

יש לך גומה, בין הכתף, לעצם הבריח, לחזה שלך שהיא רק שלי. כשאני שמה את הראש שלי בתוכה אני נופלת לשינה עמוקה ושלווה, וכשאני לא... כנראה שיש סיבה.

לפני 11 שנים. 6 ביוני 2012 בשעה 6:43

כשאמרתי וחייכתי הוא עצר הכל והסתכל עליי במבט מבולבל, "מה?" הוא שאל עם חצי חיוך וחצי רגל מחוץ לדלת. אני מיישרת את היד שלי ואוחזת בזין כאילו היה רצועה באמירה מאד ברורה של - אתה יכול ללכת, אבל זה נשאר פה. הוא עוצם עיניים לשניה וכמעט נאבד בתוך זה אבל ישר חוזר ואומר:
"רגע, לא הבנתי. את לא בתולה"
-"עכשיו אני כן" השבתי עם חיוך ממזרי "תהיה עדין איתי?" לחשתי כשאני מקרבת את האצבעות שלו לכיוון הנכון ומוחצת אותם פנימה. הוא שלח מבט הסכמה.
"לא" וחדר לתוכי עם שלוש אצבעות בבת אחת, "את לא רוצה שאני אהיה עדין איתך" אמר והתחיל להוציא ולהכניס במהירות גוברת. אני כבר לא במצב לדבר, סוגרת רגליים חזק חזק ומנטרלת לו את מרחב הפעולה.
"אני לא יודעת מה עושים, זה בסדר?" חפנתי את האשכים שלו ביד ימין כשיד שמאל מושבתת מתחתיו.
גופו נמתח.
"זה נחמד, מצצת פעם?"
-"לא, אפילו לא ראיתי אחד מקרוב"
"עכשיו תמצצי" והוא דוחף את ראשי לכיוון הזין שלו כשאני פותחת את הפה עם הלשון בחוץ. הכל נכנס פנימה ואפילו לא הספקתי לקחת נשימה עמוקה. קולות חנק שבקעו מעומק גרוני מזהירים אותו לבאות, הוא מושך בשיערי.
"תזהרי" הוא דרש וניגב לי ריר מהשפה התחתונה "נתחיל שוב". הפעם הרטבתי שפתיים טוב טוב עם הלשון והתחלתי לנשק.
"ככה?"
-"כן, אם את רוצה שהזין שלי יהיה ידיד שלך" ניסיתי לעצור את הצחוק שהתגלגל במעלה הבטן שלי החוצה. הוא החזיק את הזין ביחד עם האשכים והצביע לכיוון הפנים שלי. לאט התחיל ללטף עם הקצה את השפתיים הרטובות שלי עד שהן נפתחו. יכולתי להרגיש את מערבולת האוויר שהתחוללה עם השפתיים שלי והזין שלו, הכל היה כל כך מחודד, פתאום באמת הרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה שלי. מיד, מחשש ואולי חרדה שאני באמת אשכח מה עושים, עטפתי את השפתיים מסביבו ואטמתי את האוויר בפנים כשאני מתחילה לשאוב אותו. שפתיים, לשון, ואקום, להזיז את השיניים מהדרך, לשחרר את הלסת ולהפעיל את הצוואר. תתני את הלב שלך, תפתיעי אותו עם יכולות המציצה שלך, בתולה קטנה ומלוכלכת.
הוא כבר לא במשחק, עצם עיניים ונשען אחורה. לאחר כמה דקות הוא התעשת ודחף את ראשי כדי שאכניס את הכל, הפעם כבר התכוננתי ונשמתי נשימה ארוכה כשהוא זיין לי את הגרון עד כדי שהשפתיים שלי נפערו והרוק החל ליזול על האשכים שלו. כשהתנתקתי ממנו הסתכלתי עליו מלמטה הוא בדיוק פקח עיניים וחייך אליי.
"טוב מאד" הוא ליטף את הלחי שלי וסימן עם האצבע על הסנטר שאני יכולה להתרומם למעלה. הוא נישק אותי נשיקה מלאה, רטובה וארוכה בזמן שהסתדרנו מחדש. בערך כמו הוילון על הבמה שיורד בזמן שמחליפים תפאורה, כשהיינו מוכנים הוא היה מעליי ואני עם רגליים פרושות לצדדים, שיער שהונף הצידה וחזה חשוף. מערכה שניה.
"עכשיו מה?" שאלתי בתמימות כשאני מנגבת את השפתיים שלי ובולעת רוק שנשאר.
-"עכשיו אני עדין איתך". הוא התחיל לנשק את דרכו לכיוון הנכון ואני מתרגשת. אני יכולה להרגיש אותו בין הרגליים שלי, מסתכל. לא נוגע, לא מנשק ולא מלקק. התסכול שלי כבר התחיל לעלות על גדותיו שאני מרימה את ישבני למעלה בסימן של מוכנות. מיד הוא משטיח אותי בחזרה על המזרן ואומר "את מפריעה לי להיות עדין" .
-"סליחה" השבתי כשעצמתי עיניים וחיכיתי לעדינות שתבוא עלינו לטובה. ואיך היא באה. בהתחלה הוא טועם, המעשה המקביל להכנסת קצות האצבעות לבריכה קרה, ממש לפני שאתה צולל אל מעמקיה. אני לא יכולה לתאר בדיוק מה הוא עשה, לא לקחתי רשימות. אני רק יכולה להגיד שזה הרגיש כאילו כל האיברים שלי קפאו והופשרו בו זמנית, כאילו כל העולם בציפייה. כשהוא החדיר אצבע ראשונה נשימתי נעתקה ועיניי נפערו. רק אצבע אחת, פתאום הבנתי - זאת הפעם הראשונה שלי.
כשגמרתי הוא התרומם, ניגב את הפנים ואמר "די לעדינות" אחז באגן שלי וסובב אותי בתנועה אחת. לפני שאפילו הספקתי להתארגן על הברכיים הוא כבר חדר ואני...אני כבר לא במשחק.

כשרציתי סיגריה עצרתי וחשבתי "לבתולות יש סיגריות של אחרי?"
תמיד רציתי שהפעם הראשונה שלי תהיה מיוחדת.

לפני 11 שנים. 28 במאי 2012 בשעה 22:45

קיבלתי את הסמסים האוהבים בחזרה (:

<3
ציניות בי גון.

לפני 11 שנים. 14 במאי 2012 בשעה 19:01

אני חייבת להודות שמעולם לא קיבלתי את המסרון הידוע לשמצה "ערה?". אולי בגלל שאני מהדור שבו הוא נהפך לבדיחה או כי אני מזדיינת עם גברים קצת יותר מקוריים, אבל תמיד קיבלתי מסרונים טיפה יותר ידידותיים למשתמשת, מהקל אל הכבד: "את יוצאת הערב?" , "רוצה להפגש?" , "FUCK-FEST?" , "זין?" וכו'. למרות שאני מוכרחה להודות שאם אי פעם אקבל "ערה?" זה יעלה לי חיוך מבצבץ שיניים ולו רק כי אני אבין שקלישאה היא קלישאה כי קלישאה זה חמוד.
עם השנים בהן הפכתי מסקרנית לפעילה לשרמוטה, או כמו שאני מעדיפה לומר "שנות המחקר" שלי, הגעתי למסקנה שזה לא באמת משנה מה יהיה כתוב על המסך שלי, אם אני חרמנית אני שם ואם לא.. תלוי בלוח הזמנים שלי.
סקרנית:
כשהייתי נערה מתבגרת לא היו לי הרבה סטוצים, אז עוד הייתי מאמינה במערכות יחסים מונוגמיות עם פלירטוטים אפלטונים מהצד, מחשוף שופע, חצאית קצרצרה, חצי חיוך ונפנוף שיער וזה היה מספיק בשביל למלא את היצר הרע שבתוכי עד פעם הבאה שאני והחבר שלי היינו נפגשים לעשות את הנאסטי-נאסטי בין הסדינים. אז המסרונים שהייתי מקבלת ושולחת היו יותר בסגנון ה"מתגעגע אלייך" , "סופרת את השניות" ו-"אני אוהב/ת אותך". שלא תבינו אותי לא נכון, יש בי חלק שמתגעגע למסרונים האלה ולפעמים אני גם מנסה לחקות אותם עם הסטוצים שלי, כמובן בצד הציני והדי ממורמר של החיים אבל עדיין לפעמים יש את ניצוץ הרומנטיקה מבין האותיות המלוכלכות.
בשנות ההתבגרות שלי הייתי ידועה בתור זאת שלא היה לה רגע אחד ללא בן זוג, זה היה כייף, לא להרגיש מזה להיות לבד, שתמיד תהיה לי את שיחת הטלפון הזאת בסוף היום רק כי רצינו להגיד לילה טוב וכמובן - החלק הכי טוב לכל נערה מתבגרת סקרנית במיניותה - תמיד היה לי סקס. כמו שפנפנים, זה לא סתם ביטוי, כמה שהייתי מזדיינת, אני בשוק שלא שחקתי את הצנרת. אם החבר שלי היה מגיע אליי לסוף שבוע, בספק והיינו מרימים ראש לאוויר. למעלה, למטה, בצדדים. אנאלי? לא, טוב אולי כן. משחקי שליטה, משחקי תפקידים, עם שמיכה מעל, בלי שמיכה מעל, להדליק את המזגן תוך כדי או רק אחרי? זה תמיד תלוי בעונות, וברמת ההזעה של הבן זוג. אבל כמו שהרולינג סטונס אמרו, לא יכולתי להגיע לסיפוק.
אחרי שחוויתי את האורגזמה הראשונה שלי וזה הפסיק להיות מיתוס, אני ראיתי פרפרים. והעולם הפך להיות המירוץ לאורגזמה.
פעילה:
כשהייתי בת 18 פגשתי את בן הזוג הרציני הראשון שלי,היינו כמעט שנתיים ביחד ומה לא עשינו. את אלכס הכרתי שבוע אחרי שנפרדתי מהחבר שלפניו, כל מה שרציתי זה סטוץ. הסטוץ הראשון שלי, לא פחות ולא יותר. יצאתי למסיבה עם חברים וראיתי אותו. החלטתי שאיתו אני חוזרת הביתה, יצאנו החוצה, ישבנו על הספסלים ודיברנו, כשהגיע הזמן ללכת הביתה הוא תפס איתנו מונית לרמת השרון. הגענו אליי הביתה והעניינים התחממו, לא לפני שהבנתי שהוא בתול וזה רק ריגש אותי. לא רק שזה הסטוץ הראשון שלי זה גם הסקס הראשון שלו. אני חייבת להודות, זה היה גרוע. הפכתי מפעילה מינית מנוסה לילדה בת 15 שלא יודעת מה עושים, והסקס היה מביך ומגושם. אין צורך לומר שלא גמרתי וכבר הייתי שתי שניות מלחתום על הסטוץ הראשון שלי כישלון. ואז המסרונים הגיעו. החלפנו טלפונים והתחלנו להתכתב אחד עם השניה וזה היה הסוף, הסטוץ הראשון שלי לא רק כשל כסטוץ אלא הפך למערכת יחסים ארוכת טווח ומתישה. הדבר הכי טוב שיצא זה הסקס, כי כמו שאמרו, סקס זה כמו פיצה גם כשזה לא טוב... זה די טוב. מעבר לזה, גם יכולתי לעצב את מוחו המיני הטרם מעוצב לפי רצוני, ללמד אותו איך אני אוהבת שיורדים לי, איך אני אוהבת שעושים לי ביד והכי חשוב - איך אני אוהבת שמזיינים אותי. לא עברו כמה שבועות והבנתי שזה הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים. לא פעם, לא פעמיים ולפעמים אפילו יותר משלוש פעמים גמרתי במשגל אחד בודד. אויש, כמה שזה היה מרענן. חינכתי סקס מאשין לתפארת מדינת ישראל. היינו מזדיינים בוקר, צהריים ערב ולפעמים אפילו מתעוררים באמצע הלילה בשביל להזדיין עוד קצת. ככל שהתקדמנו כך המסרונים נהיו מלוכלכים: "מה הייתי עושה לך אם היית פה לידי" , "מה אתה לובש?" , "אולי כשתבואי אליי ננסה אנאלי?" ביי, ביי רומנטיקה, שלום סקס מלוכלך.
שרמוטה:
כשאני ואלכס נפרדנו הרגשתי כאילו עולמי חרב, מעבר לכל האהבה והשטויות, הסקס הכי טוב שלי, מכונת המין האישית שלי הולך להביא דאבל וטריפל אורגזמות לבנות אחרות, שכמובן לא יטרחו לשלוח מכתב תודה למחנכת. הייתי חייבת לספור הפסדים ולמצוא את היורש. ואז - נאבדתי.
שנות העשרים שלי התחילו ואיתן הסטוצים. כבר שנתיים שאני מזדיינת בלי קשר לאהבה או בחלק מהמקרים אפילו לא חיבה אחת לרפואה. וככה גם המסרונים השתנו. אם מסתכלים היום בפלאפון שלי ומתעלמים מהודעות של חברים ההודעות היחידות שיש באופק אלה הודעות מסוג "אני חרמנית" , "השותף שלי לא ישן בדירה היום" , "הייתי ממש רועשת או רק קצת?" , "שכחת את התחתונים שלך אצלי" ו- "וויסקי איז נו פרינד אוף מיין".
יותר מידי זמן שלא חוויתי סקס באמת טוב, מהאלה שלא צריך לזייף כלום, כאלה שאני לא צריכה לעצום עיניים ולהתרכז לאורגזמה, כאלה שאני לא צריכה לעזור לעצמי עם אצבע על הדגדגן בזמן דוגי חסר קצב. שוב, שלא תקפצו למסקנות שגויות, אני כן גומרת בסטוצים שלי, אני אגיע לאורגזמה ויהי מה. אבל זה דורש מאמץ, עבודה. אני שונאת סטוצים חדשים, מילא אלה שאני ממחזרת אבל החדשים? מה אם נפלתי על מישהו שלא גזר ציפורניים נכון? (או גזר ציפורניים כמו גבר), מה אם הוא לא התגלח היום בבוקר וכשהוא ירד לי אני ארגיש כאילו פומפייה מלקקת לי אותי? ובעיה הכי גדולה, ההימור שבהימורים כשזה מגיע לסטוצים: מה אם יש לו פרצוף סקס ממש, ממש מצחיק?


אבל אני לא מתלוננת, קשים הם חייה של ערה.

לפני 12 שנים. 9 במאי 2011 בשעה 2:07

עוד לפני שהתחלתי גלולות, לפני שהתחלתי לרצות כאב, לפני שהתחלתי לעצב את האופי שלי ולעשות מניפולציות כדי לקבל את מה שהגוף שלי כמה לו. לפני שהתמכרתי, היה לי בן זוג.

פעם אחת, יחסית רגילה, בלי סטיות, בלי גליצ'ים, ללא כאב, בן זוגי עמד לגמור. ידעתי את זה כי ראיתי את הגבות שלו מתחברות, העפעפיים שלו מתקפלות צמוד, צמוד והוא השתתק.
"תגמור בחוץ" אני מנסה ללחוש לו את זה בצורה סקסית עד כמה שאפשר.
-"איפה את רוצה שאני אגמור?" הוא ענה בחצי טון מעוצבן וחצי טון שמאיץ בי לענות מהר.
"איפה שאתה.." לפני שהספקתי לסיים את המשפט הוא כבר דילג מעליי והרטיב את החזה שלי. אני, שחשבתי שהוא יתארגן על טישו או כל מה שבא ליד חוץ ממני, נועצת בו מבט נדהם.
הוא מתרומם מעליי, נועץ בי בחזרה את עיניו ואומר:
"עכשיו תלקקי"
-"סליחה?"
"תלקקי את זה" חזר בשנית בזמן שהחדיר אצבע אל תוכי. כשהתפתלתי ישר נמשך החוצה וסטר לדגדגן שלי.
"תלקקי את זה בלי לזוז, בלי קול ובלי להתבכיין"
-"תגיד לי מה אתה משוגע?!" אני מנסה לשלוח יד לגליל נייר הטואלט שעמד על השולחן ליד המיטה. והוא שוב סטר לי.
"טייק איט ווייל איטס הוט" הוא מגחך עליי, ובוהה בי בזמן שאני גורפת עם האצבע את הנוזל החמים. עכשיו הוא החדיר שתי אצבעות ומפחד לא זזתי, לא הוצאתי קול. הקצב התגבר ואני מתרגשת, עוד שניה אני גומרת, אני מתחילה לרעוד. עוד סטירה.
"את לא גומרת את שאת לא מסיימת לאכול" בצעד נואש אחזתי בשדי הימני שעליו נמצא רוב הנוזל וקירבתי אותו לפי, ליקקתי עם כל הלשון, עם השפתיים, במקום אצבע אחת שאוספת נוזל, הצטרפו עוד שתיים.
"נקי עכשיו?" אני שואלת בשקט, בזמן שהוא ממשיך בשלו. הוא מפסיק ממלאכתו, ומתקרב לבדוק. הרים את שתי ידיו בתנופה וסטר לשדיי בבת אחת, מרוב תדהמה לא הגבתי, לא הוצאתי קול ולא התבכיינתי.
"נקי" הוא אמר, רכן מעליי ונישק אותי. תוך כדי הנשיקה ממשיך ללטף את הדגדגן שלי עד שאני גומרת.

עד שסיימנו את הסיגריה שאחרי לא אמרתי מילה, כשחנקתי את הסיגרייה באחד מהחריצים על המאפרה, הסתכלתי עליו והוא חייך אליי.
"נהנית?" הוא שאל כשאני לא בדיוק יודעת מה קרה כאן. כשלקח לי זמן לענות הוא מוחק את החיוך שלו.
"לא נהנית?"
-"לא.. כאילו כן. זאת אומרת, מזה היה?" הוא שלח יד והחליק את אצבעותיו בין שערותייי, הצמיד את שפתיו ללחי שלי ואמר:
"מהיום, את הכלבה שלי"

ומאז..
אני מכורה.

לפני 13 שנים. 27 בפברואר 2011 בשעה 22:31

לוסיה יודקביץ'.


כשמעדתי כל הדרך חזרה מהחדר הלבן, צלעתי על שני איבריי הארוכים והמקופלים אל תוך החדר השחור. התיישבתי על הכסא, הצמדתי את שפתי אל שפת הספל ומצצתי את החליטה ממנו. על ידי מציצות קטנות סיימתי כמעט חצי ספל.
"אם אני רואה אנשים מחוץ לחלון זה הופך אותי למשוגעת, הנרי?" הנחתי את ספל התה על השידה וזחלתי אל תוך המיטה. הנרי ישן, אני לחשתי את שאלותיי וקיוויתי שהחלום יענה לי עליהן, או אלוהים, או הנרי. הנחתי את ראשי על הכרית ועצמתי את עיניי לרווחה משוועת. ונחנקתי.
"אתה יכול ללמד אותי לנשום עם עיניים עצומות, הנרי?" נשארתי פקוחת עיניים, דקה או דקותיים ופתאום החדר השחור נהיה כחול בהיר, אז הוא הצהיב והטיל צל מחמיא על העולם הממוסגר שלי.
אנשים קוראים לי לו, אם כי באמת קוראים לי לוסי. למרות שלוסי זה לא השם המדוייק, הקטנונים שביניכם אולי יקראו לי לוסיה, או לוסיאנה. אני לא קטנונית, אני לא מתעכבת על איך קוראים לי אלא מתרכזת בזה שקוראים לי. לו, לוסי, לוסיה או לוסיאנה אלה רק אותיות נצעקות מתוך שפתיים שלא ידעתי ולא אדע.
ביחד אנחנו לוסיה והנרי, או הנרי ולוסיה. אדון הנרי וגברת לוסיה יודקביץ'. מר. יודקביץ' ואישתו לוסיה. אנחנו באים יחד בהרבה גרסאות, אולם לחוד יש רק גרסה אחת, או לוסיה או הנרי. לא קוראים לי אישתו בלעדיו, או גברת. כשאני לבד אני לוסי.
אני לוסי, ואני רואה אנשים מחוץ לחלוני. אתמול ראיתי איש אחד, גבוה במיוחד. לא ראיתי את פניו, העולם היה שחור. אבל קווי המתאר שהגדירו אותו היו מאד עצובים. אני ראיתי אותו עומד מאחורי הזכוכית, מסתכל לכיווני. שקלתי אם להציג את עצמי ואז חשבתי שאני מפחדת מידי. הוא נשאר מחוץ לחלוני כבר כמה ימים, תמיד אותו הדבר, אותם קווי מתאר, אותו עצב.
יום אחד כשהנרי ישב ליד השולחן וראיתי את הצל, כמעט אזרתי מספיק אומץ בשביל להוציא מגרוני "היי, אני לוסיה. אני אישתו של הנרי." אבל לא באמת. כמעט זה אף פעם לא מספיק.
או עוד יום אחד כשראיתי את האיש השחור ובדיוק הנרי נכנס הביתה. אני שמעתי את המפתחות נכנסות לחריץ ואת המנגנון מסתובב לו שם. הוא כזה אמיץ להסתובב בחוץ עם כזה איש נמצא שם. רציתי לשאול אותו "הנרי, אתה רואה את האיש הזה מחוץ לחלון?" אבל לא באמת.
בזמן האחרון הנרי לא עונה לי הרבה, בעיקר מהנהן אליי ונוהם. ניסיתי להגיד לו שאני מתגעגעת לקול שלו. אמרתי לו, "הנרי, אני מתגעגעת לקול שלך", אבל הוא רק נהם עליי. הנרי איש מקסים כשהוא מדבר, יש לו כל כך הרבה תובנות ורעיונות לחלוק עם העולם. אבל כבר מזמן הוא לא פוצח פיו בבית, הוא שומר את החוכמה לאנשים שיוכלו להבין אותה יותר ממני. פעם הייתי אומרת לעצמי שהוא מדבר כל כך הרבה בעבודה שנגמרות לו המילים עד שהוא בא הביתה. אני זוכרת לפני לא הרבה זמן, איך שמעתי את הנרי שר במקלחת. הייתי יושבת מחוץ לדלת האמבטיה, על המיטה ומקשיבה. הייתי מעריצה מס' אחת של הנרי והשמפואים. אבל היום הוא מתקלח בשקט.
פעם הנרי היה לוקח אותי לאירועים חשובים בעבודה שלו, הנרי עושה עבודה נפלאה. זאת הייתה התקופה שהיינו הנרי ולוסיה יודקביץ', או אדון הנרי וגברת לוסיה יודקביץ'. אבל אני בעיקר הייתי אישתו. היינו הנרי יודקביץ' ואישתו. אם הייתי רוצה שיקראו לי בשמי הייתי צריכה להציג את עצמי לבד. להתמתח למעלה, להרים מבט, לסדר את החולצה, להושיט יד ולומר "היי, אני לוסיה. אני אישתו של הנרי". אבל אני לא קטנונית, וכשאנחנו ביחד אין לי בעיה שיקראו לי אישתו, העיקר שיקראו לי לפעמים.

לפני 13 שנים. 7 בנובמבר 2010 בשעה 2:20

הסתכלנו אחד על השנייה במשך כמה שניות, דקות, שעות. שחזרתי את הפנים שלו לתוך המוח שלי, נזכרתי ברגעים שהיו ולא יהיו עוד... אלא אם...
ניגשתי לדבר איתו, מפתה כמו תמיד, טיזרית מושבעת. בירה ביד אחת סיגריה ביד השנייה ושיער פזור חפוף בקרליין. העיניים שלי כבר היו מרוחות באיפור מתחילת הערב, אבל זה לא נראה לי הפריע. חידשתי את האודם, אדום בוהק כמו תמיד. הוא יושב על הספה המזוהמת, כולו נינוח עם כוס פלסטיק חצי מלאה בוויסקי. חייכתי אליו בזלזול כשאמרתי "מי אמר שאין לכם תקציב" עד שהוא איתר מאיפה הקול שלי בא, אלוהים יעזור לו. "תקשיבי" הוא אמר במבוכה "זה היה או להשקיע בכוסות ולשתות וודקה או להשקיע בוויסקי ולשתות מזה" נו, חתיכת טמבל,וזה אומר שיש לכם תקציב? "אני חושב שהחלטנו נכון" איזה חמודים הגברברים האלה שלא מפנימים את האמירה – תהיה יפה וסתום.

היה משגע, כל הזיכרונות מפעם, כל הבדיחות הישנות וכל הסיפורים הלעוסים – שוב פעם הציפו את המתח בינינו. ידעתי שזה יגמר או אצלי או אצלו, קיוויתי שאצלו. הוא נשאר אותו קיבוצניק חרמן, עם חפיסת נובלס בכיס הימיני חבילת גפרורים בשמאלי, והחיוך המלוכלך שחושף שיניים מצוחצחות. הוא כמעט הצליח לעבוד עליי שהוא ג'נטלמן כשנתן לי את החולצה שלו כשהיה לי קר, אבל מה החולצה שלו עוזרת לי אם גם לה יש שרוולים קצרים? עכשיו כל היפי נפש למיניהם יגידו "העיקר הכוונה" בתחת שלי, עם הכוונה שלו אני לא יכולה להתחמם.
נכנסו לאוטו ונסענו אליו, כמו שצריך,אני אומרת. החולצת טריקו שלו אפורה כזאתי עם הדפס מחוק מאחורה, חולצה קיבוצניקית ממוצעת, הג'ינס החצי קרוע שלו וד"ר מרטינז בצבע קקי בהיר שאימא שלו קנתה לו בטיול שלה לאירופה.

באוטו שלטה שתיקה מעצבנת, מהשתיקות האלה שפשוט בא לך לצעוק "אז מה.." אבל אתה מתחרט ברגע האחרון כי זה מטומטם. הוא שם את הרדיו איזה-מהלך מפגר. טוב, לפחות אני לא אתפגר מרוב שעמום עד האורגזמה הבאה שלי.
"אז מה...." הוא פלט, כשאני מתפוצצת מצחוק, באמת שלא יכולתי להחזיק את זה בפנים. זה התפרץ החוצה, אני מסתתרת מאחורי היד שלי כשאני לאט, לאט מאדימה מרוב צחוק, הוא נעלב או משהו, כי הוא ישר שתק והסתכל על הכביש.
"לא השתנית" אמרתי לו מבעד לדמעות "למה שאשתנה?", הוא ממלמל לעצמו, "ממה הסקת שלא השתניתי? בגלל שאמרתי אז מה?" איזה חפרן. "בגלל שנשארת טמבל כמו פעם" המילים צולעות לי מהלשון בזמן שאני מנגבת את הלחיים. "זה רע?" הוא שאל במין תהייה תמימה שכזו, "לא רע, בכלל לא, בגלל זה אהבתי אותך" כלבה מטומטמת, בגלל זה אהבתי אותך? את לא יכולה לסתום את הפה שלך? תנגבי, תנגבי את הלחיים שלך, חתיכת פוסטמה. וכמובן אחרי הערה כזו באה תגובה הולמת ומעצבנת לא פחות: " וואלה".

נראה לי שאחרי דו שיח מרשים כמו זה שנינו עשינו הסכמה כללית ודוממת: לשתוק. הגענו אליו הביתה אחרי חצי שעה של שתיקה, שנים עשינו את אותן טעויות, שנים התגברנו עליהן יופי. יצאנו מהאוטו, עלינו על המרפסת ועמדנו מול הדלת. עמדנו משהו כמו ארבע דקות אחד ליד השנייה עם רווח של 30 ס"מ בערך, מסתכלים על דלת שחוקה בצבע כחול.

החלק הזה של הקיבוץ שומם בשעה כזאת של הלילה, בדרך כלל בצד השני יש את המתנדבים חולבים פרות או משהו דבילי אחר, אז איש לא עובר בשביל.
"בואי, בואי נשב" הוא גמגם לו כשהוא מצביע על הפוף. "יש כאן רק אחד" אמרתי עם חיוך, כשהוא עונה בטון מתחכם "נכון," החיוך שלו נטף סקס, "אני אשב על המעקה" בכיף, התחת שלך יקפא בזמן ששלי יתחמם על הפוף. הוא התיישב מצד הפוף, כמעט לידי. החלפנו מבטים כשאני מורידה את החולצה שלו.
הדלקתי סיגריה, שנינו בהינו בעשן כאילו והיה הסכין שחותכת את המתח, מרותקים על ידו. "אל תזרקי את הפילטר מעבר למרפסת" איזו פולניה הוא גדל להיות, "למה לא?" שאלתי כשלחצתי את הסיגריה לרצפה המרוצפת שיש ישן "כי זה קיבוץ נקי" הוא אמר כשהוא פלט איזה גיחוך. זרקתי את הסיגריה על המעקה "כאן זה בסדר?" חייכתי. "לא, אבל אף אחד מאיתנו לא הולך להרים את זה ולזרוק לפח, נכון?" הוא נשמע קצת מיואש בתגובה.

אחרי כמה מבטים מובכים ומיואשים, השקט הקיבוצניקי הזה עשה לי חרדות.
התגלגלתי מהפוף אל הרצפה והתיישבתי על ברכיי, בין הרגליים הפתוחות והמזמינות שלו. הנחתי את ידי על הברך שלו כשלחשתי בחצי לעג "אתה לחוץ?" כשהוא ענה עם חיוך מהסס שהניב שיניים במחווה שקטה "לא". ליטפתי אותו במעלה הרגל, "ועכשיו?" לאט, לאט התקדמתי למעלה כשאני מתרוממת לפי הקצב. הנחתי את ידי בין הרגליים שלו כשהוא נתן קפיצה קטנה ואינסטנקטיבית, חייכתי. "ועכשיו, אתה לחוץ?" התשובות שלו נהיו יותר ויותר שקטות.
עכשיו כבר התרוממתי לגמרי מהרצפה, סגרתי את הרגליים שלו והתיישבתי מעליו, החלקתי את הידיים שלי מתחת לחולצה שלו כשאני מרימה את הצד הקדמי שלה ומעבירה אותו מעל הראש שלו ומכסה לו את הפנים.
קרבתי את השפתיים לאוזנו ולחשתי "לחוץ?" עכשיו הוא כבר לא דיבר.
סגרתי עליו עם הרגליים שלי, הצמדתי אותו אליי ונעלתי עם כפות רגליי. הנחתי את השפתיים שלי עליו, כשהוילון טריקו מפריד בינינו, נשפתי עליו אוויר חם, ליקקתי את קווי המתאר של השפתיים שלו ונישקתי.
הציפורניים שלי ננעצו בגבו, השיער שלי דגדג את הכתפיים שלו כשאני מטה את הראש לכיוון אוזנו:

"אתה לחוץ?"




...

לפני 13 שנים. 3 בנובמבר 2010 בשעה 20:35

"כולם עכשיו רצים לראות אותי, ואני רק אצלך בעיניים. מתלטפת במבטים שלך ונהנית. כך חשבתי כשהיה לנו טוב, או רע, או סתם. הכל בחוץ ורק אנחנו בפנים. ואני לא מפסידה כלום.
הייתי מחדירה את אצבעותייך אל תוך חזי, שתוכל להרגיש כל פעימה מתכווצת ומתרחבת ביד שלך. רק עוד יום אחד בגן עדן. יש לי כמה מתנות בשבילך, ביניהן אני, גופי ורצוני משתחווים בפניך, אדון כל טוב. זאת הקינה של תקופה יפה ומכוערת. זאת הפעם האחרונה, אני ואתה."
כך אמרה באצילות ובחן. עצמה את עיניה ושרה. היא הניחה את ידה עליו וזמזמה לו אחרית ימים.
"מלבד ליבי, שכבר מזמן שלך, אתן לך עוד כמה חלקים ממני. השפתיים שלי שלא נשקו אדם מלבדך, גם עליהן קיבלת בעלות. הידיים שלי שמעולם לא כמהו לחבק אף אחד כמו שרצו לחבק אותך, גם הן כבר מזמן איתך. אתן לך גם פרפרים, מתוך מעי, בכל זאת הם יעלמו כשאלך. אבל את המתנה הכי גדולה אתן לך כשאני כבר לא אהיה."
קולה הרועד מנסה לסגור משפט, להגות מילה אחרונה. היא לא זזה אף לא מילימטר ממקומה. אפשר היה לדמיין שכל המתנות מונחות לידה, בינה ובינו. מבטיהם לא הצטלבו, באותו הלילה, הם סיימו זרים, בדיוק כשם שהתחילו.
"אני יודעת שיש חלק בי, גם אם הוא זעיר בגודלו, שהוא טהור, צלול. טהור וצלול, כמו שהיית בשבילי ולעולם תהיה. את החלק הזה אני אשמור לעצמי, אדאג שיתרבה, יתפצל, יתפשט לכל אורכי ורוחבי, לכל קצותיי. אשקה אותו באנוכיות ואהבה, כמו שלימדת אותי.
כמה חבל לי שזאת הפעם האחרונה, שלי ושלך."